בדחילו ורחימו, שבארמית זה ביראה ואהבה, אני עולה לאוטובוס קו ארבע ומגיש לנהג את הפרוטות הדרושות לכרטיס הנסיעה. באתי אל תחנת האוטובוס כמו להרפתקה מסוכנת. בעוד אני ממתין לבואו של הרכב, חזרתי ומניתי, אחת לאחת, כל פרוטה לעצמה ושוב כינסתי אותן בתוך האגרוף. בעיני רוחי שבתי והעליתי את תמונת הנהג, ולא צלח בידי לראות אלא רק את כף ידו הענקית מושטת לקבל את פרוטותיי. אני משלשל את הפרוטות אל תוך כפו. על הבוהן העבה שלו כיפת גומי אדומה. בידו השנייה אוחז חבילת כרטיסים דקה. בוהן הגומי מושכת כרטיס מהחבילה, תולשת ומושיטה לי. אחר כך הוא מושיט יד ארוכה, מושך בידית המנוף, סוגר את הדלת וכבר האוטובוס מעשן בקול תרועה ומזנק קדימה ואני נזרק אחורה אל פנים הרכב ורק גופו של אחד מהנוסעים שעומד שם עוצר את נפילתי.
מרגע זה ואילך אני מתפלל בלחישה. פונה לאלוהים ומודה לו על כל כברת דרך שעושה הרכב ועל כל תחנה שבה הוא עוצר. אחר כך אני לוחש תודה לנהג על שהסכים לקבל אותי ואת כספי ומבקש מאלוהים שייתן לי כוח להגיע עד אל הדלת האחורית לפני עצירת הרכב בתחנה ואז, לפני שהוא מתחיל שוב בנסיעה יש שהות קצרה מדי ומאיימת מאד, למשוך את ידית המתכת הארוכה של הדלת ולפתוח אותה ולרדת במדרגה הגבוהה לפני שהדלת נטרקת על גופי ומוחצת אותי למוות ולפני שהאוטובוס ממשיך בנסיעתו.
אחר כך נעשיתי גדול בשנים וככל שהזמן הלך והרחיק אותי מקטנותי כך נעשיתי קטן בתודות. נסעתי בכלי רכב רבים כדבר שהוא מובן מאליו וכלל לא עלה בדעתי לומר תודה. פתאום נזכרתי בה.
מדוע אני אומר תודה? האם לא קניתי כרטיס כדין? האם אין אני נוסע כדין ולא צריך להתנצל על מקומי בתוך כלי התחבורה הזה? אני לא חייב להתנצל ובכל זאת מדוע? אולי כי אני ילד קטן והאוטובוס גדול ומפחיד או אולי בגלל שכבר אמרו עלי שנפלתי מכוכב אחר ועל כן אני אורח בעולם הזה וחייב במשנה זהירות בכבודם אל אחרים?
אני מעדיף את האפשרות הזו. להיות נופל מכוכב אחר. להיות אורח. אם אני אורח, אני משקיף. אני יכול להתערב במהלך הדברים בכוכב הזה, אבל עלי להיות זהיר שלא לפגוע בכבודם של התושבים. אם כך, מהו גבול הזהירות הזה? קבעתי לעצמי גבול: דיכוי האדם. על כך אי אפשר להבליג. אם יש דיכוי נדרשת התערבות ונדרש מאבק.
וזהו למעשה טבעו של אדם-יוצר. הוא תמיד נופל מכוכב אחר ומביט אל הנוף במבט שמבחוץ פנימה ועל כן רואה מה שאדם מן הנוף לא רואה. כי זהו תפקידו כאדם יוצר. להראות לתקופה את פרצוף פניה, כך אמר המשורר. אבל הרי כל אדם הוא אדם-יוצר על פי טבעו ואם כך הדבר, הרי כולנו נפלנו מכוכב אחר.
לא החמצתי דבר ואם חשבתי שהחמצתי היה ראוי שאחשוב שוב על הדבר. לא מגיע לי דבר ואם חשבתי שמגיע לי, עלי לחשוב על כך שוב. עלי לעשות ככל יכולתי ותו לא. קוראים לזה ענווה והלוואי שיהיה בי אומץ לב לקיים אותה בעצמי. אני שוב אומר תודה על כל מתנה גדולה או קטנה שנפלה בחיקי. תודה על כל מבע, דו-שיח, דין ודברים, על כל מעשה של תן וקבל.
המעגל הפתוח של הקשר האנושי כבר היה פתוח כשבאנו אליו. על כן אין צורך להתאמץ ולפתוח אותו. הוא כבר פתוח. יש רק לקיים את הקשר האנושי בענווה ובתודה. לקשר הזה אנחנו קוראים אהבה.
באהבה,
אמיר
