תאטרון הוא לא רק בידור. הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של האדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

א. פסיכופת

(משך הקריאה: 4 ד')

 

כזכור, טייס משנה גרמני נעל עצמו בתא הטייס וריסק את המטוס אל הקרקע. מאות נהרגו. נאמר עליו שהוא בעל אישיות פסיכופתית. זו תת הבחנה של אישיות אנטי סוציאלית. כידוע, מרכיבים בולטים בהתנהגותה של אישיות זו הם היעדר מצפון, חוסר התחשבות בעקרונות מוסר ואתיקה ושימוש מניפולטיבי בזולת. בכל פעם שאני מזכיר תכונות אלו בציבור, השומעים נראים לפתע דאוגים. זו תופעה ידועה: אם תזכיר סימפטומים של מחלה או תסמונת כלשהי, אנשים יתחילו לחטט בעצמם כדי לוודא שיש להם או אין להם את אותן תופעות. אבל אחוז הפסיכופטים באוכלוסייה הוא נמוך. ריכוז גדול שלהם נמצא בבתי כלא. טענה אחרת אומרת שהם "נרגעים" בגיל העמידה.

 

פסיכולוג אחד טען בשידור שנעשה מחדל כי הוא, כלומר הפסיכולוג, יש לו כלי מקצועי לזהות אישיות כזאת ולא היה מניח לאיש זה להיכנס לתא הטייס. יש להניח כי גם לחברת התעופה יש כלים לבדוק את הטייסים שלהם. מדוע לא זיהו את הפסיכופט, אם אמנם כך הוא על פיו של אותו פסיכולוג? כי לא קל לזהות אישיות כזאת. אמנם קיים כלי מבחן הנחשב למקובל ואמין והוא אחד מכמה כלים, PCL-R, על פיו ניתן להגדיר אדם כפסיכופט, אבל סביבנו משתובבים חופשי פסיכופתים בלי מעצור, אין תרופה מובהקת לתופעה וטיפולים פסיכולוגיים מסייעים לעיתים רחוקות. אנשי מקצוע משליכים את הפסיכופת אל מעבר לגדר של תחום המחלות המקובלות, כי קשה מאד להתמודד עם התופעה.

 

האישיות הזאת מעוררת סקרנות וחרדה מובנת. עבור האזרח הרגיל היא מסמנת את אזור הדמדומים שבין ההתנהגות הנורמטיבית לבין טירוף מערכות גמור. בעלי סמכות רבים יחסית הם בעלי קווים פסיכופתיים. יהיה מעניין אם מנהיגים בכלל וראשי ממשלות בפרט ייבחנו על פי כלי המבחן הנ"ל. לא אוכל לומר שראש הממשלה שלנו הוא פסיכופת, אבל גם בעין בלתי מזויינת אפשר לזהות בהתנהגותו מרכיב אחד או יותר, שניתן להגדירו כפסיכופתי.

 

אנחנו ממש לא אוהבים לחשוב שמי שמטיס את המטוס שלנו או מנהיג את המדינה שלנו הוא פסיכופט. הרי במדינה דמוקרטית לכאורה, אנחנו האזרחים בחרנו בו וכן הלאה. על כן אפשר לטעון אחרת: טייס המשנה לא היה פסיכופט, אלא בעל הפרעת אישיות לא פסיכופתית והיה במצב של דכאון והחליט החלטה סופית להתאבד. בדרך כלל, מתאבדים טוטליים אי אפשר להציל. אבל טענה זו עומדת בסתירה לכך שבאותה פעולה הוא רצח מאות נוסעים. מתאבדים טוטליים בדרך כלל לעושים זאת לבד. חזרנו לנקודת המוצא.

 

לכאורה מדובר באישיות בעלת חופש פעולה בלתי מוגבל. זו כמובן אשליה אבל היא מפתה ככל אשליה מפתה אחרת. תכונות אלו ואחרות הופכות את הפסיכופט לחוויה אסורה ובעת ובעונה אחת מודל להזדהות על ידי ההמונים. היא דמות מרכזית ביצירות פופולריות. היא ביטוי לפחד ולמשאלה כאחת. בסוף הסרט היא חייבת לבוא על עונשה, אבל עד אז היא מתפקדת ככלי לפירוק מטעני מתח, כעסים ופחדים של הצופה, איש ההמון התופס עצמו כחסר אונים אל מול כוחות בעלי עצמה. אם כן, ביצירות בדיוניות פופולריות הפסיכופת הוא שליח ציבור למשאלות כמוסות של חסרי אונים. במציאות הוא מהווה סכנה לשלומו ורווחתו של אותו ציבור.

 

 

ב. תראו מה שהבאתי מהבית

(משך הקריאה: 2:15 ד')

 

(1.4.2015, קול ישראל, רשת ב') ד"ר יוסי שוב מספר על מחקר משנות השבעים שבדק האם אנשי מקצוע "מביאים איתם את הבעיות מהבית". הוא מספר ש-70 אחוז מהטייסים אמרו שהם מודעים לבעיות מהבית והשפעתן על התפקוד המקצועי שלהם והם מתייחסים אליהן ומטפלים בהן. רק 30 אחוז מהרופאים אמרו שהם מביאים איתם בעיות מהבית. התגובה הנפוצה אצל הרופאים הייתה: "מה פתאום? כשאני בא לעבודה אני משאיר את הבעיות שלי בבית".

 

אבל באמת השאלה אינה "האם אנו מביאים בעיות מהבית" - כי הכול מביאים איתם את הבית - אלא מה הן החוויות האישיות שאנו נושאים אתנו בבואנו מהבית ליצור או לבצע כל מטלה וכיצד הן משפיעות על התפקוד שלנו.

 

כבר עשרות שנים אנו היוצרים יודעים שככל שננסה להכחיש את השפעת "הבעיות מבית", או במילים אחרות, מדויקות יותר, את החוויות האישיות שלנו, כך הן תמשכנה להתקיים ולהשפיע עלינו. אנחנו מגדירים את התופעה "חוויה אישית מידית", המקיימת יחסי גומלין עם "ההיסטוריה" שלנו, כלומר עם ביצוע התפקיד המקצועי שלנו. מה שבאמת ובאופן ממשי נותר לנו לעשות הוא לשלב את "החוויה האישית המידית" עם "ההיסטוריה", באופן שהיא תעשיר ותקדם את היצירה, במקום שתעכב אותה או תחבל בה. וזה אומר אכן מודעות לחוויה האישית הכוללת שלנו. זהו דבר שגור ומובן מאליו, דבר יום ביומו, אצלנו בתאטרון החדר והדבר בא לידי ביטוי ביצירתיות טובה יותר ובסיפוק אישי כללי רב יותר.

 

ממה נובע ההבדל בתגובות בין רופאים וטייסים? האם רופאים פחות מודעים לחוויה האישית המידית שלהם, או אולי הם מאמינים שהתפקוד המקצועי הפורמלי שלהם ("היסטוריה"), יכול למלא את כל טווח החוויה שלהם וכך הם לא יהיו זקוקים להתמודד עם "החוויה האישית המידית" שלהם? או אולי רופאים משקרים? לא בהכרח. עוד אפשרות: רופאים נכנסים לחדר הטיפולים כדי לטפל בחיים של אחרים. טייסים נכנסים לתא הטייס כדי להבטיח את שלומם וחייהם של אחרים וגם של עצמם. אלו גם אלו מבקשים להביא את הנתונים לחסדיהם אל מחוז חפצם.

 

 

ג. לשנות מה?

(משך הקריאה: 5 ד')

 

שוב התקבל אצלנו הקטע הבא כי שוב הוא מופץ ברשת. הנושא ויראלי והתוכן תמיד דומה וכתוב באופן שיתקבל על דעת מספר גדול ככל האפשר של קוראים, כי בדרך כלל מדובר בקטע מסחרי שבסופו מוכרים לנו סחורה זו או אחרת. כלומר, מדובר באמירות פופולריות ועל כאלה נאמר, כבדהו אבל בעיקר חשדהו. על קטע מסוים זה נאמר שהוא נכתב על ידי נזיר אלמוני בסביבות שנת 1100...

 

זה תמיד איזה נזיר אלמוני או רבי עלום שם או בעל שם ידוע שאילנות קטנים וטפיליים מטפסים עליו ונהנים לחסות בצלו והוא, נעבך, כבר לא יכול למחות, כי הוא מנוח או ז"ל או חז"ל או זצוק"ל ואם תתחקה למצוא את המקור לא תמצא. אשרי המאמין בקטעים הללו כי הוא ינחל מלכות שמיים בהזיותיו שלו עצמו והרי לשון הקטע:

 

"כאשר הייתי צעיר, רציתי לשנות את העולם. גיליתי שקשה לשנות את העולם, אז ניסיתי לשנות את העם שלי. כאשר ראיתי שאיני יכול לשנות את העם שלי, התחלתי להתרכז בשינוי העיר שלי. לא הצלחתי לשנות את העיר שלי, וכאדם מבוגר יותר, ניסיתי לשנות את המשפחה שלי. היום כשאני כבר זקן, אני מבין כי הדבר היחיד שאני יכול לשנות זה את עצמי, ולפתע אני מבין כי אם לפני הרבה זמן הייתי משנה את עצמי, הייתי עושה הבדל במשפחתי והייתי עושה הבדל בעירי. ההשפעה שלי הייתה יכולה לשנות את עמי ואז באמת הייתי משנה את העולם."

על כגון זה נאמר: נו, באמת...

 

ניתן לזהות שהתרגום נעשה מאמריקאית עכשווית: "...הייתי עושה הבדל..." הוא תרגום ישיר מ: "I would make a difference" . אין יותר אמריקאי מזה. אמנם הקטע נכתב כמשל בסגנון בלדה עתיקה וסיפורו רץ באופן מעגלי כמו אגדה, אבל התוכן והמסר כולו בן ימינו אלה, האמריקאים, הקפיטליסטיים. הוא מתלבש על תפיסה קפיטליסטית כמו כפפה חד-פעמית על כף יד ממוצעת. וכי מה יותר קפיטליסטי מהרעיון המרכזי של "Take care of number one which is I"?, כלומר, "אני דואג קודם כל לעצמי והעולם מצדי יכול ללכת לעזאזל". דורות של קפיטליסטים נלהבים פעלו על פי העיקרון (הפסיכופתי?) הזה והיום אנו אוכלים את הפירות הבאושים של מה שהם זרעו. הדור הנוכחי כבר יודע זאת ובחלקו הוא אף מתאמץ לתקן עולם.

 

לעומת המסר הקפיטליסטי של הקטע המסוים הזה, מסר חברתי-קהילתי אוניברסלי יטען: אם תפעל לשנות את עצמך, אולי תשנה את עצמך ואולי לא. לבטח לא תשנה את העולם. אבל אם תפעל לשנות את העולם, לבטח תשנה את עצמך. תיקון עולם מביא לתיקון עצמי.

 

איך לשנות את העולם? ובכן, זה הרבה יותר פשוט ונוח ויפה ומוסרי מאשר לשנות תחילה את עצמך. זו גם המשמעות של יציאה מעבדות לחירות, יציאה מתוך כלוב המלכודת העצמית אל החופש שבפעולה החברתית ותהא זו קלה ופשוטה ככל שתהיה. הקושי הוא בהגדרת הפעולה הראשונה לשינוי. זו שאחריה כבר תהיה קלה יותר לביצוע. כמובן רצוי לעשות זאת מתוך קבלה עצמית והסכמה לבצע אותה. יש לחשוב על הדבר שהוא לכאורה הכי זעיר ופשוט ואולי ברגע זה נשמע הזוי. זה קשה וזה אפשרי. למשל, להזיז פח זבל על מדרכה כדי לאפשר תנועה חופשית של עוברים ושבים. להרים לכלוך שהותיר אחריו כלב של מישהו אחר ולהניח אותו בפח. דברים פשוטים אבל הם גורמים לתנועה חדשה קודם לכל בתודעה שלנו עצמנו.

 

באוזני רוחי אני שומע עכשיו תגובות כמו: "מה הוא מבלבל את המוח?" ובכן, זהו בדיוק הקושי שדובר בו קודם לכן. הרגלי מחשבה ישנים יוצרים התנגדות לשינוי. אפשר להתגבר עליהם.

 

יומיים לפני סדר פסח הודיעה הסוכנות היהודית כי היא לא תקיים עוד סדר פסח במרכזי הקליטה. זו תגובה קפיטליסטית אופיינית. סדר עולה כסף. כסף חשוב יותר מבני אדם. על כן מבטלים את הסדר. קבוצת צדק חברתי הפעילה מתנדבים לספק מצרכים לסדר במספר מרכזי קליטה. סדר התקיים במספר מרכזים ואנשים מאושרים היו בו. מאושרים על כי יכלו לתת ומאושרים על כי יכלו לקבל (הסיפור המלא כאן).

----------- 

 

לילה. על המדרכה ברחוב שינקין ליד הגינה, הומלס שוכב שם וישן, עטוף בשמיכה צבעונית. לידו מונחת צלחת מכוסה בניילון נצמד ובה מיני מאפה. ליד הצלחת ניצב אגרטל ומתוכו מזדקר פרח שושנה אדום. נראה שמישהו הניח את הדברים האלה בעת שהאיש על המדרכה כבר ישן. כשיתעורר בבוקר אולי יהיה שמח לרגע. שמח לבטח הוא מי שהניח את הצלחת והפרח.

----------- 

 

חג חירות שמח

באהבה,
אמיר