הצטרפו לאיגרת השבועית

היצירה היא התגלמות המשאלה לעולם טוב יותר. היא התגלמות התקווה. היא הדרך לעולם טוב יותר. היא הדרך לגאולה.


תאטרון הוא לא רק בידור. הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של האדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

(משך הקריאה: 7:30 דקות)

 

האירועים ביקום הם לכאורה אקראיים. אנחנו נדרשים לשים בהם סדר ולמן הרגע שבו שמנו את הסדר הזה, הם אינם אקראיים עוד עבורנו. כמו גם:

 

"בתחום האירוע האמנותי יכול האדם לברוא את האלוהים ולתת לו את התפקיד של בורא האדם. תחום האירוע האמנותי הוא משל לחיים. מרגע שנברא האל ונמסר לו התפקיד של בורא האדם, כל תופעה ביקום הידועה לאדם כעובדה, כהשערה או כמשאלה, יכולה להיות מוגדרת בהקשר לאל ולתפקידו כבורא. יצירת האמון בתחום האירוע האמנותי היא משל ליצירת האמון במציאות."

(המעגל הפתוח, 1998, עמ' 123)

 

כך גם במציאת דבר נחוץ או לא נחוץ.

בשנת 1987, בתקופת החזרות הראשונה על המחזה "דם" (היו מספר גרסאות להצגה), היינו זקוקים ל"מיטת סוכנות". זוהי מיטת ברזל עם רצועות מתכת עשויות שתי וערב, מוחזקות אל מסגרת המיטה בקפיצי ברזל. היא נקראת כך מפני שזהו דגם של מיטה שקיבלו "העולים החדשים" בבואם לישראל לאחר קום המדינה. קשה למצוא מיטה כזאת. אמרתי לעצמי שיש זמן ולבטח נמצא. לאחר שבועיים ירדתי מהחדר אל הרחוב. בפינת הרחובות הירקון והרב קוק, הייתה מוטלת מיטת סוכנות, בדיוק כפי שראיתי אותה בדמיוני. היא שרתה אותנו בנאמנות חמש עשרה שנים, עד שהלכה לעולמה בשיבה טובה וחלודה נאה.

 

לפני חג הפסח של שנת 2000, יזם תאטרון החדר לראשונה את "סדר הפסח האלטרנטיבי של תאטרון החדר". הטקס אמור היה להתקיים ביום השישי שלפני ערב הפסח המסורתי, כדי שמשתתפי הטקס האלטרנטיבי יוכלו להשתתף גם במסורתי. בערב הטקס שלנו היינו טרודים בסידור החדר הקטן ונמצא שחסר שולחן. האנשים יצאו מהחדר מתוך ידיעה שחסר שולחן אחד ואני נשארתי בו. אמרתי לעצמי: יום שלם לפנינו, נמצא שולחן. דקה אחת לאחר שיצאו האנשים מצלצל הטלפון וגיבסון על הקו מודיע לי שהוא נמצא למטה, בפתח הבית של החדר וכאן, הוא אומר, ניצב שולחן ואולי אני מוכן לרדת ולבדוק אותו. השולחן הזה עדיין משרת אותנו בנאמנות בכל סדרי הפסח עד עצם היום הזה והוא גם חלק מהתפאורה של "הילטר".

 

אני שומע באוזני רוחי קול ממעלה היציע והוא שואל: מה?! אתם לא יכולים פשוט ללכת לחנות ולקנות לכם מיטה להצגה או שולחן? ואני שומע את עצמי משיב לקול הזה בסבלנות: בלי ספק זוהי שאלה ששייכת לשנות השמונים של המאה הקודמת, לעידן הפריחה של הקפיטליזם האכזרי שבו היו מעריכים אותך על פי כמות הממון שהיית משקיע בהצגה או בכל דבר אחר. הצגה בעלת תקציב קטן הייתה נחשבת בעיני קהל כפחות מקצועית מהצגה שהושקע בה ממון רב יותר. אבל תאטרון החדר מעולם לא היה בשנות השמונים האלה. כלומר, שנות השמונים והתשעים ואלו שבאו אחריהן, היו שנים טובות לחדר אבל מעולם לא קיבלנו על עצמנו את תפיסת העולם הקפיטליסטית, להיפך, היינו חוזרים ואומרים: תאטרון מקצועי-אמנותי עושים עם מה שיש, ועם מה שמוצאים. לא הולכים לבנק לקבל הלוואה ולא נכנסים לגרעון קפיטליסטי. כך יצרנו הצגות שקהל זוכר אותן ומזכיר אותן לנו לטובה עד היום. היום הקפיטליזם גוסס אבל הוא עדיין לא יודע זאת. יום יבוא והוא יידע ואז ילך לכל הרוחות. מי שכבר יודע על כך אלו היוצרים. הם ראשונים הקולטים את השינוי במזג האוויר וגם את המגמות החברתיות של מיתון בהוצאות וחסכון. אם כך, היום לפני שקונים דבר, מחפשים ואם לא מוצאים, קונים.

 

בימים אלו אנו עורכים חזרות לחידוש ההצגה "נו-אקסיט". במהלך החזרה התברר כי נעלמה מראה קטנה, שהייתה חלק מתפאורת ההצגה. חיפשנו בכל מרחבי החדר וגם בפינות הנסתרות ביותר ולא מצאנו. אמרתי, נמצא. אחרי החזרה יצאתי לטייל עם הכלב מתוך ידיעה שאני מתכוון למצוא מראה. בכניסה לבית ברחוב מרכז בעלי מלאכה, עמדה נשענת אל פח הזבל, מראה שבורה. מישהו השליך אותה. לקחתי אותה ושדרגתי לצרכי ההצגה ועתה היא אביזר לגיטימי ב"נו-אקסיט".

 

לאחרונה מצאתי אקווריום זכוכית עגול וגדול מאד וכבר ציין מישהו שהוא יכול לתפקד ככלי קיבול לפונץ' במסיבה הבאה, מנורת חשמל עומדת על שלוש רגלים, משטח לכלי שולחן שנשטפו זה עתה, שני שטיחים, אחד פרסי ואחד אנגלי, כלי קיבול למים ששמים על רדיאטור ורדיאטור אחד.

 

המצב הנפשי שלי הגיע לנקודה שבה אני מתחיל להיות בררן. נזקקתי לכלי כלשהו. יצאתי לרחוב ומצאתי כלי כזה אבל הוא היה מעט פגום. מיד פרשתי ידיי למרום והתאוננתי בפני היקום על אוזלת ידו. מה כבר ביקשתי? טענתי בפני שמיא, בסך הכול כלי קטן ומוכן לשימוש ומה אני מקבל?! גרוטאה! תתבייש לך, יקום יקר, ממך הייתי מצפה ליותר! שוב אני שומע באוזני רוחי את הקול המעצבן ההוא מהיציע: מה?! באמת טענת כך בפני שמיא? ואני עונה לקול הזה בחוסר סבלנות: תעזוב אותי, בחייך! ובכלל, מה זה משנה?! העיקר העיקרון שבדבר.

 

האם התופעה הזאת מובהקת מבחינה מדעית? כמובן שלא, ולו רק מן הסיבה שלא הזכרתי את מספר הפעמים שבהן ביקשתי דבר ולא מצאתי. כשאנו מבקשים להפוך דבר לחוק אנושי או יקומי, אנו מעדיפים לזכור את המקרים שבהם החוק פעל לטובתנו ולא זוכרים את הפעמים שבהם הוא לא פעל. כשמדובר בשיטה המדעית, רק הניסוי המהימן יוכיח דבר. גם כשמדובר בשיטה הדתית-רוחנית חייבת להיות תשתית ראייתית כלשהי של ידע ואפילו הוא מופרך, כדי שחוק רוחני יתקבל על דעת אנשים. וכן, רצוי מאד שהחוק הזה, המכונה ביהדות מצווה, יהיה בבחינת גזרה שהציבור יכול לעמוד בה. אנשי דת מאד זהירים בכך, שמא הקהל שלהם לא יוכל לעמוד בקיום חוקים או מצוות, ועל כן הם לא נוטלים סיכונים שאנשי מדע וחילונים גמורים מוכנים ליטול.

 

אבל מה שיפה במציאת דברים הוא החסד. שהרי הדברים הללו שאנו מוצאים, אינם שייכים לנו מראש. הימצאותם במקום שבו הם נמצאים אינה מותנית בכך שאני אקח אותם והם אינם מגיעים לי על פי איזה חוזה נסתר. הם פשוט נמצאים שם ברשות הרבים וזכותו של כל אדם לטול אותם. אבל מנקודת מבט יקומית אין כאן זכות אלא חסד. האם כל אדם ראוי למעט חסד? ודאי שכן. בעבר כבר הסכמנו לכך שכל ילד ראוי למנת החסד שלו, שהרי זו זכותו לקבל מעט חסד וכך כל אדם הוא בעל זכות טבעית למעט חסד. כך מתחברים להם הזכות והחסד.

 

אבל למצוא דברים ברשות הרבים זהו חסד בלבד. חסד מופלא וגם יומיומי. מי שמקבל מנת חסד זו, אם יקשיב היטב, ישמע את השמחה שמתעוררת בתוכו. התכוונתי ל"להקשיב היטב" ופירושו לוותר על הציניות, שגם היא לרוב מנת חלקו של אדם.

 

כמו שמקבלים, כך נותנים - בפשטות.


היום יצאתי מהבית וחשבתי מה עוד אני צריך. לא עלה בדעתי שום דבר. לא נעים. היקום היה נחמד אלי באופן יחסי, אז אני לא יכול סתם כך לומר לו שאני לא צריך שום דבר. אני צריך למצוא משהו. בדרך חזרה הביתה הקפדתי להביט סביב. על יד פח אשפה אחד היה מונח מוט מתכת נאה צבוע לבן. לקחתי אותו הביתה. שיהיה.

 

באהבה,
אמיר

לאיגרת השבועית של 2015 . 5 . 14