תאטרון הוא לא רק בידור. תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של האדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(משך הקריאה: 7:30 דקות)

בפסטיבל קאן האחרון הועלה סרטה של נטלי פורטמן "סיפור על אהבה וחושך" ע"פ האוטוביוגרפיה הסמי-ריאליסטית של עמוס עוז (2002). סרט ישראלי לכל דבר. עוז הודה שבכתיבת "סיפור על אהבה וחושך", "נטל לעתים חופש יצירתי מהאמת העובדתית" (עוז-קישור). מה מאד ישראלי. מתאים לו למר עוז לשחק כך בקוראיו. כך גם נוצרת תדמית היוצר הנשגב, המורם מעם. זאת והכריזמה האישית שלו, הפכו אותו לאליל. כריזמה היא הנושא שלנו היום.

הסרט עורר רגשות מעורבים. היה מי שראה אותו כמרגש והיה מי שכינה אותו "פיאסקו", כלומר כישלון, מחדל. בעקבות הקרנת הסרט בקאן, שואל המבקר אורי קליין, מה מונע מנטלי פורטמן להיות כוכבת אמתית? (הארץ). למה הוא מתכוון כשהוא אומר "כוכבת אמתית"? לכאורה, מבחינה טכנית ותעשייתית נטלי פורטמן היא אכן "כוכבת אמתית". אבל השאלה כשלעצמה טובה כי היא נושקת לדיון כללי יותר בשאלה מה הופך שחקן לכוכב, מה הופך פוליטיקאי למנהיג וכן הלאה. מתוך הדברים מתברר שהוא מתכוון למה שאנחנו מכנים "הדמות המקצועית" שלה, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב"דמות התפקיד" ואם להיות מדויקים יותר הכוונה לכריזמה. הסבר קצר:

"דמות התפקיד" היא הדמות שאותה משחקת נטלי פורטמן בסרט הזה, כלומר כאן היא משחקת את התפקיד של אמו של עמוס עוז וכן כך הדבר בכל דמות שמגולמת ע"י יוצר בכל סרט והצגה.

"הדמות המקצועית" אלו כלל המיומנויות המקצועיות של היוצר, שבאמצעותן הוא מבצע את "דמות התפקיד": יכולתו של היוצר לדבר, לשיר לרקוד, לעצב מצבי נפש וכיו"ב. מרכיב זה באישיות מתחבר, ככל האחרים, גם ל"דמות הציבורית".

"הדמות הציבורית" היא כל מה שאנחנו יודעים על היוצר מעבר לביצוע התפקיד. "נטלי פורטמן הציבורית" היא כל מה שאנחנו יודעים על נטלי פורטמן מחוץ לבמת הצילומים או במת התאטרון. כל מה שהיא אומרת לתקשורת במסגרת יחסי הציבור של היצירה, כל הראיונות, צילומי הפפראצ'י וכיו"ב.

"הדמות הפרטית" היא כל מה שאנחנו לא יודעים על היוצר. אלו חייו הפרטיים הכמוסים מפני הציבור. ברגע שנדע, המידע הזה יתווסף ל"דמות הציבורית".

הנה כי כן, אישיות ציבורית ויוצרת ידועה, היכן הכריזמה?

כריזמה היא תכונה אישית המושכת את תשומת ליבו של קהל לנוכחותו של היוצר או של המנהיג או כל אדם אחר שתכונה זו מוקרנת ממנו. כריזמה יכולה להיות שייכת, אבל לא בהכרח, לאחת מ"הדמויות" שהוזכרו כאן, לכמה מהן או לכולן. כיצד זה לא בהכרח? קלארק גייבל לדוגמא, כוכב "חלף עם הרוח", נתפס תחילה כבחור צנוע וחיוור, חסר כל ברק או עניין. ודאי שלא הגדירו אותו "כריזמטי". ברגע שהמצלמה שמה עליו את העדשה שלה, הוא נראה על המסך מאד כריזמטי, ואז היו נוהגים אנשי המקצוע לומר בפשטות: "יש לו את זה".

אלון אבוטבול, דנה דבורין, עינת ויצמן, רננה רז, שולי רנד ורבים וטובים אחרים שלמדו בתאטרון החדר הם כריזמטיים. בדרך כלל, "כוכבים" הם כריזמטיים ויש כמובן הרבה שחקנים שאינם "כוכבים" והם כריזמטיים.

התכונה הזאת לא נובעת מיופי, מקובל או נדיר, לא ממין, גזע, מבנה גוף, השכלה, טוב לב או רוע לב, וכן הלאה. היטלר ימ"ש היא כריזמטי. רוב המנהיגים, לטוב ולרע, הם כריזמטיים.

דוד בן גוריון ז"ל, ראש ממשלת ישראל הראשון, היה איש קטן קומה ולא נראה כנסיך על הסוס הלבן, אבל תאמינו לי, בנערותי פגשתי בו פנים אל פנים והאיש היה כריזמטי עד זעזוע. כמו גם יצחק רבין ז"ל, פגשתי בו בתקופת שפל של חייו, עם כוס משקה ביד וגו כפוף והוא היה כריזמטי בלי קשר למצבו הפיזי או הפוליטי. יש טוענים שנולדים עם התכונה הזאת ו"אין מה לעשות. או שיש לך את זה או שאין לך". אני לא מוכן לקבל את הטיעון הזה. לדעתי זו תכונה שניתן לטפח אותה או לעכב אותה ובמידה מסוימת היא תלויה גם בעיני המתבונן.

לאחר שהדברים נבחנו שוב ושוב לאורך הדורות, הגיעו רוב העוסקים בתחום למסקנה שכריזמה אישית היא תולדת תכונת הפְּגִיעוּת האישית.

פגיעות זו לא תמיד היא נתפסת ככזאת. לא תמיד נראית לעין, אבל היא משפיעה על האופן שבו הצופה מפנה קשב אל האישיות הזאת.

נטלי פורטמן, "סיפור על אהבה וחושך".

בישראל מרבים להזכיר בגאווה פרובינציאלית שנטלי "היא משלנו". לכאורה, זו אינה הבחנה אישיותית אלא סימפטום ישראלי. אבל אולי זו אכן כן הבחנה אישיותית? כלומר, האם יש אפיון לישראליוּת? אם נגדיר ישראליות כאב-טיפוס ונאפיין אותו, אזי אכן יש תבנית אופי ישראלית (ע' המעגל הפתוח, מילון).

נטלי פורטמן היא אישה יפה, מוכשרת, מיומנת כשחקנית, בעלת ידע כללי נרחב, דעתנית, פעילה לזכויות אדם ובעלי חיים ולא אוהבת את נתניהו (קישור1 ). אישיות כזאת לא יכולה להיות לגמרי גרועה. נטלי היא חלומה של כל אימא פולניה. היא גדלה במשפחה מבוססת ומשכילה. אבא שלה רופא מתמחה בפוריות. אימא שלה היא הסוכנת שלה. המרקם המשפחתי הזה לעצמו לא ממש קל לתפקד בתוכו. אולי היא עדיין הילדה של אימא. אם כן, היא ילדה טובה מאד. אולי אפילו ילדה טובה מדי?

בשנת 1994 פורטמן בת 12, מופיעה בסרטו של לוק בסון, "לאון", בדמותה של ילדה, שמשפחתה נרצחה והיא הופכת לבת חסותו של רוצח שכיר, שאותו גילם השחקן ז'אן רנו. היחסים בין הרוצח לילדה נעים על גבול גילוי העריות וזהו מרכיב מתח המאפיין את הסרט. למערכת היחסים שבין הילדה לרוצח היה מרכיב ארוטי מובהק אך מאופק, של מי שבעוד רגע תהפוך לאישה. פורטמן בהחלט הייתה ילדה סקסית בסרטו של בסון.

נתאר לעצמנו את התסריט (הדמיוני) הבא: נטלי הילדה צופה בדמות עצמה בסרט "לאון". היא נבהלת מעוצמת המבע הפתוח, הישיר, אפשר גם לומר תמים, אבל בעיקר מעוצמת הפגיעות האישית המופיעה לפניה על האקרן. מאותו רגע ואילך היא נסוגה אל תוך עצמה. מאוחר יותר היא הולכת ללמוד פסיכולוגיה ועושה תואר. עם התבגרותה היא הופכת לשחקנית מקצועית מיומנת. הפְּגִיעוּת, התמימות והסקס, נעלמים. במקומם מופיעה המצוינוּת. זו הסיבה מדוע נטלי פורטמן היא שחקנית טובה, כוכבת תעשייתית מכובדת אבל לא "כוכבת בנשמה". אין בה פגיעות. כלומר, יש בה פגיעות כמו בכל אדם, אבל היא מעוכבת. חבל, אבל עדיין לא מאוחר מדי.

באהבה,
אמיר