יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(משך קריאה משוער: 3:30 ד')

תחרות ככלל ובמיוחד בתחום התרבות, היא אסון חברתי. במה דברים אמורים? למשל, עכשיו הולכים הפינים (פה לא דגושה, כמו אצל הפלסטינים אבל זה בפינלנד) לעשות את הניסוי החשוב ביותר במאה הזאת והרי היא אך זה עתה החלה. הם הולכים לתת הכנסה בסיסית אחידה לאזרחים (המאמר כאן והוא בהחלט משובב נפש ומעורר תקווה).

בין השאר הניסוי הזה נוגד את עיקרון התחרות. תחרות, שהיא אחד מעקרונות היסוד של הקפיטליזם המשתולל עכשיו בישראל, היא אחראית מרכזית לעיוות החברתי הקיים בה. מצד אחד, היא יוצרת שכבה דקה של לכאורה מאושרים והם לא באמת מאושרים כי לתחרות הזאת אין גבולות ואין אמות מידה אנושיות של מוסר, ענווה וחמלה. אין לה. פשוט מעולם לא היו לה ולעולם לא יהיו לה עקרונות מוסר, ענווה וחמלה. מצד שני, תחרות יוצרת שכבה רחבה של מתוסכלים שנעשים חולים יותר ויותר. דרך אגב, חברה שיש בה רופאים עשירים היא חברה חולה מאד. אל תניחו לתוחלת החיים הארוכה לסמא את עיניכם. הם כולם על כדורים.

תחרות קפיטליסטית יוצרת איכות חיים ירודה, לא תמיד על פני השטח, אבל תמיד באופן הממשי של הדברים. בכך נרמז הפן הנכלולי, אשלייתי-בוגדני, של הקפיטליזם. תחרות זו נשענת על מוצרים זולים שמחירם יקר ואורך חייהם קצר. לא איכות החיים של האזרח לנגד עיניו של הברון הקפיטליסטי, אלא הרווח הכלכלי. על זיהום אדמה, אוויר וים כבר דיברנו? תחרות היא תופעה חברתית חולנית.

אבל הכוונה הייתה כאן לומר דבר אחד על תחרות בתרבות. לתחרות בתרבות אין דבר וחצי דבר עם איכות היצירה. להפך, הכלל המתגשם ברוב המקרים הוא שככל שהיצירה פופולרית יותר, כך איכותה ירודה יותר. קפיטליסטים של תרבות משתוקקים להצלחה כלכלית. לא איכות היצירה ולא המסר החברתי המהפכני מדרבנים אותם להציג, אלא מכירת הכרטיסים. ככל שהמכירות גדולות יותר, כך היצירה מוגדרת אצלם כ"מוצלחת יותר". פועל יוצא לכך הוא שיצירות ירודות ממלאות את המרחב החברתי ודוחקות אל מחוץ להשגת האזרח, יצירות בעלות ערך אמנותי-חברתי.

עיקר החדשות: הקפיטליזם המנוול לא באמת מדבר על תחרות. הוא מדבר על הצורה המתועבת ביותר של התחרות: כוחות השוק. במילים אחרות, הוא מדבר על מצב של כל ד'אלים גבר. העשירים ובעלי הכוח החומרי מנצחים בו תמיד. גופי תרבות זעירים ומיוחדים נעלמים מתודעת האזרח וגופי תרבות כלכליים גדולים תופסים את מקומם. זו אכן סיבה לכך שקפיטליזם לעולם הוא לא מוסרי ולא אנושי. בסיכומו של החשבון התרבותי, הכלכלי והחברתי, תחרות היא אויבת העם.

כיצד בכל זאת עדיין המונים מאמינים בקפיטליזם? זו לא אמונה ממשית. זו הזדהות עם מוקדי כוח. הם קיימים כגופים להסתופף תחת כנפיהם. תחרות יוצרת אנשים חולים. את זה כבר אמרנו. החולי הזה בא לידי ביטוי בחוסר אונים חברתי והחברה הופכת להיות אוסף של איים בודדים תשושי-נפש שהמחבר את כולם יחד לעיסה חברתית אחת היא כמובן ההבטחה להיות משפחה דתית-לאומית גדולה ומאושרת. על כן קפיטליזם הולך מצוין עם פשיזם.

בתנאים אלו, מתן הכנסה בסיסית אחידה לאזרחים, זו מהפכה חשובה ביותר שאת תוצאותיה הטובות אפשר אך לשער ועל כן נשוב ונאמר בדומה לתפילת ראש השנה ויום הכיפורים: "כי תעביר ממשלת זדון לאומנית-קפיטליסטית מן הארץ" ונאמר אמן כן יהי רצון.

שלכם באהבה,
אמיר