יש תאטרון שהוא בידור
ויש שהוא שליחות אישית וחברתית
מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם
(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)
האישה הקשישה דברה על הפחד שלה מפני היום שבו יזרקו אותה מהבית. היא אמנית ואין לה אמצעים להתמודדות עם ברוני נדל"ן. ישבה באולם סינמטק חיפה, בשיחה שלאחר הקרנת הסרט "רגשות מעורבים". נתתי בידה מיקרופון והיא דברה במר לבה.
בעוד היא מדברת קמו ממקומם מספר צופים שישבו לא הרחק ממנה ויצאו מהמקום. נראה שדבריה של הקשישה לא ממש עניינו אותם. את הסרט הם כבר ראו. רכילות על הסרט וגיבוריו הם כבר שמעו ופתאום האישה הזאת מדברת על מצוקה אישית שלה. לא מעניין להם. יש להם מצוקות משלהם והם לא באו לכאן לשמוע על מצוקות של אחרים. הם באו להתבדר ואת מנת הבידור שלהם הם קיבלו ועל כן קמו ויצאו.
"טוב", אמרה הקשישה שדיברה על הפחד שלה מפני הגירוש מביתה, "אני לא רוצה לגזול מזמנכם", מסרה לי את המיקרופון והורידה מבטה אל חשכת הרווח האפל שבין קצה ברכיה לבין גב המושב שלפניה.
תארו לעצמכם שאתם מדברים בפומבי על מצוקה אישית שלכם. הדיבור הזה לעצמו הוא פעולה לא קלה. ואז, במהלך הדיבור שלכם, מישהו קם ממקומו ויוצא. אולי באותו הרגע האדם שקם ויצא מהמקום אינו מודע לפגיעה הרגשית שגרם למי שמדבר על מצוקתו האישית. אולי באותו הרגע מי שמדבר, אינו נותן דעתו לפגיעה הרגשית שנגרמה לו, אבל היא נגרמה.
במהלך הימים הקרובים הפגיעה תתעורר ותעלה כמועקה שסיבתה ידועה כי היא מלווה בזיכרון של אותו ערב, או שתעלה מועקה שסיבתה אינה ידועה. אבל היא תהיה שם. במוקדם או במאוחר היא חייבת להתעורר. היא דורשת שיטפלו בה. שום תירוץ שינסה להסביר את ההתנהגות המנוכרת של אלו שעזבו את המקום בעוד האישה הקשישה מדברת, לא יתקן את הפגיעה הרגשית שלה. היא חייבת לעשות זאת בעצמה.
טיפול במועקות שסיבתן לא ידועה או ידועה.
תכנית שלושת השלבים הקצרים:
התרגעות, התפוצצות, השלמה ושלווה.
א. התרגעות: ברגע שבו מועקת הפגיעה עולה או בסמוך לרגע זה. ישיבה נוחה נשימה ארוכה, רכה ומרגיעה. הרבה אויר נכנס ויוצא. להמתין מעט. להרהר באותה מועקה ובסיבתה.
ב. התפוצצות. לכעוס. לכעוס. לכעוס. פה ושם עדיין יש גורו זה או אחר שאוסר לכעוס ודורש רק לאהוב. במצב הקיים ברגע זה, זה ממש לא בריא להכחיש כעס. טוב לכעוס בסביבה מוגנת כאשר הכעס מוגן ואינו גורם נזק לאף אחד. זה בריא!
שחקנים מדברים טקסט, כל טקסט, מתאים או כביכול לא מתאים - בכעס. רקדנים רוקדים כעס. סופרים כותבים אותו. כל גבר ואישה באשר הם, פשוט כועסים, מקמטים דף נייר. שוברים צלחת או כוס שלא צריכים אותם. אחר כך נושמים נשימת רווחה גדולה וטובה.
ג. השלמה ושלווה. נשימת רווחה גדולה וטובה: אוויר נכנס ויוצא דרך הפה (כן, זה לא כמו ביוגה, עם כל הכבוד ליוגה, זה מהטבע). ממלאים את כל כושר הקיבול של הריאות ומוציאים את האוויר באנחה קורעת לב. נושמים נשימות ארוכות ומרגיעות ואומרים לעצמנו שאפילו אם עדיין יש בנו מעט כעס, אנחנו סולחים לטיפשים הללו שיצאו באמצע הדברים שלנו.
שיהיו לנו ימים טובים
באהבה,
אמיר
