יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

האם מישהו אמר היום דבר שהעציב אותך, תסכל או הכעיס?

האם מישהו אמר דבר ששימח אותך, החמיא או עורר אהבה?

אם פגשתם אנשים המכונים "נורמטיביים" והייתם בסביבתם זמן סביר, בלי ספק נתקלתם לפחות באחת משתי התגובות המוזכרות האלה: כעס או שמחה.

אם אתם אומרים שפגשתם אנשים והייתם בסביבתם זמן סביר והיה ביניכם מגע כלשהו של משא ומתן או כל מגע אחר, אבל המגעים הללו לא גרמו לכם עצב ולא תסכול ולא כעס ולא שמחה ולא מחמאה ולא ציון לשבח כלשהו, ובכלל, אתם אומרים שאף טיפש או רשע לא יצליחו להרוס לכם את מצב הרוח – ל-ע-ו-ל-ם-!

הרי שאתם עושים שקר בנפשכם. שקר רגיל, יומיומי, מורגל.

או שאתם סובלים מפגם אישיותי כלשהו.

נניח שאתם לא ממש סובלים מפגם אישיותי כלשהו.

כי אז, נא לשים לב, אצל רובנו, כשפוגעים בנו, אנו קודם לכול מכחישים את הפגיעה.

כשמחמיאים לנו, אנו קודם לכול עוצרים את השמחה ובוחנים את המחמאה: "הלנו היא אם לצרינו (יהושע ה, 13)? או אולי מישהו מנסה לסדר אותנו?"

עד כדי כך?

כן.

אלו חוקי ג'ונגל וזו דרכם של השורדים בו.

חרושת התרבות מלמדת אותנו שחוקי ג'ונגל מעודדים תרבות בידור קואליציונית. כי אם נכון המשפט התלמודי "כל דְּאַלִּים גָּבַר" והאלימות מנצחת, כי אז הבידור מנצח.

למרבה הפלא והשמחה הקלה, זה לא תמיד נכון.

כלומר, יש תקווה.

אין כאן דרישה מאיש לשנות מהרגליו.

רק להיות מודע ל"מה קורה?"

- מה אתה רוצה ממני? אני מודע.

- אפשר לשאול מה קורה לך ברגע זה?

- בטח שאפשר, אבל למה אתה שואל? אני  לא יודע מה קורה לי ברגע זה. הכול בסדר. ובכלל, מה ייצא לי מזה שאני אומר לך מה קורה לי? מה ייצא לך מזה?

וכן הלאה.

אלו חוקי ג'ונגל.

ואפשר אחרת:

- מה קורה לי? אני לוקח לעצמי את הזמן לברר.

עכשיו יש תקווה לתיקון.

שיהיו לנו ימים טובים

באהבה,
אמיר