הצטרפו לאיגרת השבועית

אם יש לך מחמאה לומר למישהו, אמור אותה עכשיו. אם אין לך מחמאה - חפש, מצא ואמור אותה.


יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

 

כל עובד מיומן באופן סביר, יכול למלא כל הנחיה סבירה, מבלי לשאול שאלות ומבלי להביע התנגדות כלשהי, בגבולות הסבירות המתאימה.

כל שחקן מיומן באופן סביר, יכול למלא כל הנחיית בימוי סבירה, מבלי לשאול שאלות ומבלי להביע התנגדות כלשהי, בגבולות הסבירות המתאימה.

אם כך הדבר, מדוע זה לא תמיד עובד ככה בחיים?

 

שלוש צורות של התנגדות להנחיה:

 

1. התנגדות אוניברסלית, ספונטנית, טבעית

זו התנגדות אישית שבאה להרף עין ונעלמת. תגובה שלרוב היא אפילו לא מילולית, אלא מין תנועה קלה של מבוכה או חשש, שעשויים להיעלם בתוך שניות ספורות. עד כאן עדיין הכול בגדר הסביר והמקובל. התנגדות ספונטנית אוניברסלית להנחיה מלמדת על האוטונומיה הטבעית של האדם, כי אף אחד לא באמת אוהב שאומרים לו מה לעשות. כל אחד לעצמו יכול מתמודד איתה. השחקן ממקד את עצמו מחדש ומסיר את ההתנגדות הטבעית, למען המשך עבודת היצירה.

 

2. התנגדות עקב קשיים אישיים

זו צורה קשה יותר של התנגדות כי היא נובעת מהיסטוריה אישית טראומטית. יש בה שני שלבים. שלב ראשון זו ההתנגדות האוניברסלית, הספונטנית, הטבעית והיא כאמור משותפת לכל בני האדם באשר הם. אבל במקרה הזה, אין היא מטופלת מיד באופן ספונטני, אלא מתחברת לכיסי התנגדות טראומטית היסטוריים וזהו כבר השלב השני. דוגמא של תגובה שקיבלתי לא פעם בניסוח זה או בדומה לזה: "בכל פעם שאתה הבמאי נותן לי הנחייה, אני נזכר באבא שלי שאמר לי שאני לא שווה כלום!" וכן הלאה. כאן נדרשת סבלנות רבה וקבלה. מתן ביטוי לחוויה האישית המידית באמצעות טקסט אמנותי או כל אמצעי ביטוי אחר, עושה פלאים לטובת ההתגברות על החוויה הטראומטית.

 

3. התנגדות על בסיס חברתי, "קפיטליסמוס סינדרום"

זהו הפן החברתי של ההתנגדות. גם כאן שני שלבים. שלב ראשון זו ההתנגדות האוניברסלית, הספונטנית, הטבעית, אשר כאמור, משותפת לכל. בשלב השני ההתנגדות מתחברת למצב חברתי מסוים בקרב קבוצת היוצרים: חוסר אמון וחשדנות, חוסר ביטחון תעסוקתי. חילוקי דעות אידיאולוגיים-פוליטיים, סכסוכים אישיים שלא נפתרו עדיין. בתעשייה הקפיטליסטית המסודרת-ממודרת, התופעה נדירה כי העובד חושש תמיד שיפטרו אותו והוא מאופק בהתנהגותו.

מקורות התופעה במה שמכונה "שוק חופשי פרוץ" שבו האכזריות והאלימות שולטים.

סימפטומים: התנהגות תחרותית, ביקורת שוללנית, עויינות הדדית, חשדנות הדדית, האמונה שאף אחד לא רוצה בטובתי, שכולם רוצים לסדר אותי, לרמות אותי, להתנשא מעלי, לנצח אותי, להשפיל אותי. במקרים רבים כך באמת הם פני הדברים שם בחוץ, משום שבעולם קפיטליסטי הסינדרום הזה נפוץ ואפילו מקובל כרצוי.

 

ההתנגדות הזאת היא שחזור של התנהגות חברתית שהמקור שלה מחוץ לקבוצת העבודה והסימפטומים מתעוררים כמעט ללא שליטה אישית.

על כן, יש לעצור לרגע, להרגיע את המתח, לבחון את ההתנהגות ולהגדירה מחדש על פי אמות מידה חברתיות תומכות.

נחוץ הרהור נוסף ושיקול דעת חיובי.

נחוצה אמנה חברתית משותפת ומוסכמת.

במקום התנהגות תחרותית – שיתוף ואחווה.

במקום ביקורת שוללנית – הנחייה פשוטה וברורה לצמיחה והתקדמות.

במקום חשדנות הדדית – קבלה הדדית.

במקום התנשאות – ענווה.

במקום האמונה שכולם רוצים לסדר אותי – אמונה הדדית בכוונותיו הטובות של הזולת ובמטרה ליצור ביחד בשיתוף ובאחווה.

 

שיהיו לנו ימים טובים

באהבה,
אמיר 

לאיגרת השבועית של 2016 . 6 . 30