הצטרפו לאיגרת השבועית

"כל מה שאני עושה היום, מתכתב בדרך זו או אחרת, עם הבסיס הרחב והמוצק שקיבלתי בתיאטרון החדר" (אלון אבוטבול, שחקן ובמאי, בוגר תיאטרון החדר)


טל השילוני מארחת את אמיר אוריין

ב-88 אף אם, 21.7.2016, 15:00-17:00,

התכנית זמינה לצפייה בדף הזה שלושה חודשים חסר שבוע מהיום. תיהנו:

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=2083147

-------------- -------------- --------------


מאיה הובני שטיינמן: המשפחה והשלום

אמיר, אני שומעת את התוכנית שלך עם טל השילוני שומעת ודומעת ומתרגשת לשמוע את קולך הבוטח, המדויק, המרגש והאמיץ.

 

אני מרגישה חלק מהמשפחה של תיאטרון החדר, מרגישה קצת כמו הבת שלך, הבת הסוררת קצת, זו שלא באה לבקר. שומעת את קולך המשמיע תמיד מזמור של אנושיות, שלום ותקווה, שתמיד מרחף מעל התפיסה האמנותית שלך, לומר דברים באומץ, ללכת נגד המיינסטרים ברחוב צדדי חדש שההליכה אליו היא דרך ביבים וחתחתים לעיתים, אך היא ההליכה האמנותית בבסיסה. זוהי המהות שלנו כיוצרים אמתיים, להגיד משהו בעולם הזה, להביע דעה, לחתור נגד עוולות וכיבוש, לעורר את התאים מתרדמתם. הקול שמרשה לעצמו לומר דברי אמת, הקול שמעז להתייחס ולהשמיע את קולות החלשים והמדוכאים הכבושים והנחמצים. הקול שבעד החוויה האנושית שמבקשת לראות טוב, שרוצה להעלות את התדר ולחיות מעל הרמה ההישרדותית ולמצוא את הגשר לאהבה גדולה.

 

אני הבת הסוררת שטרם ראתה את הסרט "רגשות מעורבים" ומרגישה לא נוח בתוך עצמי. הבנתי כמה אני מתגעגעת ורוצה לחזור להתעורר אל תוך עצמי ואל כוחות היצירה הבוערים, מתגעגעת אוהבת ומעריכה עד מאוד.

 

אתה בהחלט מורה דרך, הרב שלי לענייני יצירה וביטוי של חוויה מידית כדרך לתרפיה. ביטוי של התרוממות הרוח ושחרור. השירים שבחרת גם  משקפים את מי שאתה, אידיאליסט חסר תקנה, משחק על החלום שמאמין מאמין כל כך ברוח האנושית החופשית.

 

ילד פרחים נצחי שמפזר זרעים של שלום.

 

רציתי לספר לך על חוויה שריגשה אותי אתמול עד עמקי הנשמה. זה היה פרויקט שנקרא "מחשבות על שלום" שהגעתי אליו במקרה דרך הרשת וכך יצא שהתגלגלתי דרך הזמנה לקונגרס יהודי פלסטיני  אני ליד כיכר "הבימה" בשיח שולחני בין יהודים ופלסטינים .

הרעיון הוא לגבש מסמך שייווצר מתוך העם כי מהמנהיגים שלנו כבר כלו כל הקיצין, עשרות אוטובוסים עם פלסטינים אמיצים מרמאללה שגם להם נמאס מהמצב של הכיבוש המתמשך ורוצים לדבר על פתרון, פלסטינים שבשבילם להגיע לתל אביב זה אומר להיתקע שעות במחסום, כך יושבים, מכירים ומדברים. מישהי  מספרת שעצרו אותה על בקבוק מים עם קרח כי גם קרח יכול להיות סוג של נשק, והתחלנו לדבר באנגלית הקלוקלת, כי אנחנו מעולם לא למדנו ערבית מדוברת. והיה משהו קסום רק בעצם המחשבה שכל צד יכול להביע את התסכול והייאוש שלו, שכל צד יכול באמת לבטא את הכאב שלו אבל יש שם הקשבה אמפטיה, הבנה שיש ייאוש מפוליטיקאים ורק מהעם זה יכול להגיע, זה היה אם תרצה עבורי חוויה טיפולית, חוויה תרפויטית ממש.

 

פלסטינים מדברים מליבם על מה זה עבורם חיילים שמסתובבים ברחובות או בפשיטה אקראית בבתים, בהמתנה מורטת עצבים במחסומים. זה האויב המפחיד. המאיים על חייהם, המצר את צעדיהם ואיך לרגע היינו מרגישים אם זה היה להיפך, ומישהי ישראלית מספרת על הפחד שלה מהטרור ומהקיצוניות שבצד הפלסטיני ודיברה על כך שהיא איבדה את בת דודה שלה שהייתה עבורה כמו אחות ופלסטינית מהצד השני של השולחן מספרת גם אני איבדתי את אחי מירי של חייל ואחריה עוד אחד שאיבד אחיין, ועוד המון פצעים. ומישהו שדיבר עם פלסטינית ורצה לספר על תקופת השירות שלו בשטחים, והיא מצידה מספרת לו עד כמה הוא כשהוא על מדים הוא האויב המר המאיים על חייה, והיה חשוב לו לספר לה איך בתקופת שירותו בשטחים הוא היה משחק עם הילדים ופעם אפילו השאיר איזה מכתב התנצלות על כך שפינה בית על כל יושביו באחד המבצעים לתוך חדר סגור ואיך הוא היה מאפשר לאב הבית לרדת אל המטבח אחת לכמה זמן, מכתב שמי יודע אם הגיע ליעדו, ואיך הם חיו ומי הביא להם אוכל בין לבין? הוא לא ידע לענות. הייתה תקופה מודחקת הוא אמר אבל בלבנון השנייה הבנתי שזהו, די! אני לא מוכן יותר לשרת בשירות מבצעי כזה, נכנסתי ימני וכמו שקרה לרוב אנשי השב"כ סיימתי שמאלי. הבנתי שחייב להיות פתרון אחר, וככה פצעים מדממים מכל הכיוונים ופחדים צצו להם שם, ייאוש ותחושה של די נמאס.

 

אנשים אמיצים במיוחד אלה מהשטחים שהחליטו לקחת את היוזמה והאחריות לידיים ולשבת ולדבר, ועוד אמיצים  מכל גווני הקשת היו שם ימניים, חרדים, דתיים, שמאליים, פלסטינים ערבים ישראלים, בתמהיל אחד, ונפתלי (לא בנט) בראש השולחן מדבר על מחשבות לפתרון. שתי מדינות לשני עמים או קונפדרציה, ולאט לאט תוך כדי השיח בא איברהים מנצרת לתרגם את השיח שנעשה עמוק יותר ונוגע יותר, והייאוש עולה והתסכול מהצד הפלסטיני, "אתה יודע מתי בפעם האחרונה ראיתי ים? הסתובבתי חופשי? אומר פאיד מרמאללה שלא רוצה כל כך להצטלם. ואנחנו שומעים את הכאב ומקשיבים ותוך כדי ראיתי בעיני איך מחסומים מתפרקים.

 

עוד לא נגענו ממש באיזה סוגיה מלבד שתי מדינות לשני עמים, אבל רק עצם ההקשבה, הנראות, ההנכחה של הכאב, החוויה האנושית של לגעת אחד בשני במילים, היא חוויה מזככת ומעוררת, ועוד הכרה שאם אתה כבר מתחיל להכיר מישהו ולהיווכח באנושיותו והרצון האמיץ שלו לשלום ולשוויון אתה כבר לא תרצה לעולם לפגוע בו. השיח היה רק על פני השטח, אבל כבר חשתי איך האדמה כמו נרטבת מדמעות בתוכי, רגעי גשם של ברכה, של הכרות, של הגשמה והנבטה של זרעים אמתיים לשלום. שלום מן העם.

 

גרשון שהוא אחד הפעילים בפרויקט, אמר לי שלא תחשבי אני בכלל ימני, ואני כאן כבר שלוש שנים, אז מה הביא אותך גרשון? נמאס לי לשבת בסלון ולצקצק ולהתלונן החלטתי לעשות מעשה. ואפילו גרשון מספר לי איך הוא דיבר עם אסירים משוחררים והצליח לגבש איתם הסכמים שנוגעים לכל ההיבטים הכואבים כמו סוגיית ירושלים, הפליטים, ואני ימני הוא אומר. אבל גם ימנים רוצים פתרון לשני עמים והלב שלי מעצים פעימותיו, ואני מרגישה שיש כאן משהו אמיתי,

 

"רק יש לנו כלל אנחנו לא מכניסים פוליטיקאים" הוא אומר לי, ואחר כך מדבר ד"ר ספיר איש עדין נפש וטוב לב, מנהל פרויקט מחשבות של שלום, איש שהחזון נוצץ לו מהעיניים והמחשבה שיש אנשים כמוהו שלא איבדו את התקווה ומאמינים בכוח של העם, היא מחממת את הלב. הכנס היה מעבר לכל הציפיות, משהו ברחוב היה חם וחי וזועק, צפירות של שלום של תמיכה מכל הרכבים מכל הכיוונים.

 

ולא, לא הגיעו לשם רק שמאלניים הזויים בזויים ונחותים פתיים קלי דעת חולמניים הוזים כמוני. הגיעה כל החברה המדממת הפצועה, השפויה והנכונה לשינוי, זאת שנמאס לה מפוליטיקאים שמונעים מקלקלה או מכלכלה של מלחמה.

 

ואולי צריך חולמניים שיש בהם חזון ואת הרוח, אנשי אדמה עם עיקרון, אנשי מים זורמים ומתגמשים ואנשים שהאש בליבם בוערת כדי להצית את השינוי. צריך את כולם. אני מאמינה שכל היסודות נדרשים לשלום מן היסוד, כל הצבעים והעדות, השדים והרוחות, המלאכים ואלוהים. כולם.

בסוף היום, זה רק אנחנו בני האדם. כולם צריכים להשתתף בשיחה הגדולה של העם.  

וזה מרגש.

 

ספיר אומר: עוד לא היה כנס כזה ולחשוב שהתחלתי לפני שלוש שנים משיחות של שישה ישראלים ושישה פלסטינים והיום כיכר רוטשילד מוצפת ומוארת במחשבות של אפשר. הוא מזהיר מפני ההתלהבות של הרגע, הסוטול של הרגע, כך זה נראה כשישראלים ופלסטינים רוקדים ברחוב, צריך להמשיך הוא אומר, צריך להתמיד, כי ההתלהבות עוברת מהר, צריך להניע את מנועי השלום והדיבור והשחרור מכבלי העבר. ואני אומרת לו: אני בפנים. ושומעת נאומים נרגשים של פלסטינים וערבים שאומרים הנה היום נזרע עוד זרע אפשרי מתוכנו וזו רק ההתחלה, אבל זה מרגיש כל כך נכון, יש עוד שעות וימים של תהליך אבל יש.

 

יש במקום הזה לשנינו

בעזרת השם, בעזרת האדם האנושי הנושם

בעזרת הרוח

החופשית

יש תקווה לשלום

 

(מאיה הובני שטיינמן)

-------------- -------------- --------------


ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם

זכות האדם מס' 3: הזכות לחיים

  

-------------- -------------- --------------

טקסטים מתוך הצגות תאטרון החדר שזוכרים:

 

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, במחזה "היטלר")

--------------

"אני לא סובל כושים שמביטים לי ישר בעיניים.

אני רוצה לישון! לעצום עיניים,

לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים!"

(רב החובל, במחזה "הנוסע הסמוי")

--------------

"אני העוף השחור, אני השופט והתליין.

הלילה אחי, הלילה הוא רק שלנו!

ולא של אף אחד אחר. אני חשוף.

אני עומד לצאת אל האור. להשתחרר".

(סולאנז'-סמך, במחזה "המשרתים")

--------------

"למה תמיד אנחנו צריכים לוותר?

הפעם אני רוצה

שגם הפשיסט הזה יסבול".

(פאולינה, במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- 

לאיגרת השבועית של 2016 . 7 . 28