הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש אנושיות, יש הקשבה, יש קבלה" (מרטין מוגילנר, במאי, בוגר תיאטרון החדר)


יש תאטרון שהוא בידור.

יש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

 

אמרו חכמים: "יאמר את תפילת הסליחות בדמעות ובשתי אצבעות כף יד ימין, ייקח דמעות מעל לחיו ויעביר על מצחו, סגולה לכפרת עוונות".

 

ומה ייעשה מי שהדמעות אינן מצויות בכיסו? זו שאלה שעשויה לעניין שחקנים ושחקניות שמזלם הטוב הביא להם תפקיד שיש בו סיכוי לצחוק ודמע או לפחות לאחת משתי הפעולות הללו. ומדוע מזלם הטוב? כי שחקנים אוהבים תפקידים שאפשר לצחוק ולבכות בהם ולהפגין כישורי משחק, שלעצמם הן פעולות בסיסיות, כמו לצחוק ולבכות, אבל נתפסות אצל קהל כמעט כמעשי כשפים ומעוררות הערצה והזדהות לרוב: "ראיתם איך הוא בכה באמת?! איזה שחקן!".


למעשה זה אחד מתפקידיו של אדם יוצר: לעשות עבור קהלו את מה שהקהל היה רוצה לעשות ולא תמיד יכול: לצחוק על עצמו ולבכות על חייו.

 

כדי להסיר כל ספק: כל שחקן ושחקנית חייבים לשלוט בבכי ובצחוק. למעשה מה שנכון לשחקנים/ות נכון לכל אדם. יש מצבים בחייו של אדם שבהם הוא נדרש לצחוק, או להפך, שלא נדע מצרות, להפגין השתתפות בצער עד בכי ומעשה שטן "לא יוצא לו". אמור מעתה: סגולת הצחוק והבכי טובה לכל אדם באשר הוא.

 

אצל אנשים דתיים המקיימים מצווה קלה כחמורה וכיוצ"ב, אצלם הדברים אמורים להיות פשוטים: יש מצווה לצחוק? צוחקים. מצווה לבכות? בוכים. ידוע ברבים שאם תבכה בכי פיזי, גם ללא דמעות ולפרק זמן מספק, בסופו של דבר יבוא העצב והדמעות ישתחררו ויזרמו ויוסיפו לזרום וכל אחד ואחת יתמוגגו בדמעותיהם על פי תכונת הבכי המיוחדת להם.

 

וכך גם בצחוק: אם תצחק פרק זמן מספק, תהיה שמח. באשרמים רבים בהודו מקיימים סדנאות צחוק. אומרים שהמנוח אושו, הביא את סדנאות הצחוק מהמזרח למערב. לא מדויק. למעשה הכיוון היה הפוך וטכניקות שונות (וילהלם רייך, פסיכודרמה ואחרים) זלגו מהמערב באמצעות אושו למזרח. כבר בשנות החמישים בקבוצות תמיכה מערביות שונות היו נוהגים לצחוק עד שמחה.

 

ובכן, יש לשוב ולשנן: מה יעשה מי שהדמעות אינן מצויות באותו רגע בכיס הדמעות שלו? ראשית, הן מצויות שם. שנית, זו בסך הכול טכניקה: תבכה ויבואו דמעות. תצחק ויבואו דמעות של צחוק. כמו כל טכניקה היא דורשת אימון מסוים. כשמדובר בצחוק לא חייבים לחשוב או להרגיש כלל. פשוט צוחקים. כשמדובר בבכי אפשר כמובן לחשוב על מה שגורם באופן אישי לעצב והוא נשאר בגדר סוד והמחשבה הזאת עשויה לעורר רגש ולסייע לדמעות להופיע. לא תמיד, אבל בסבירות מתקבלת על הדעת. פטורים מאימונים אלו הם מי שידועים בבכיינותם הקלה. אין רבים ורבות כאלה. השחקנית המנוחה המצוינת אורנה פורת ז"ל, הייתה ידועה במיומנות הבכי המפליאה שלה. בחזרות, הבמאי טרם סיים את ההנחיה שלו שבה אמר לה שהקטע הבא הוא עצוב וכבר נראתה דמעה מתגלגלת על לחייה. על כן מתאמנים והאימון משכלל את היכולת, עד שמגיעים לרמתם של הבכיינים המצוינים ביותר.

 

ואדם דתי שהדמעות מסרבות לצאת מכיס דמעותיו, מה יעשה? יבכה גם הוא בלי דמעות, יבכה בהשתדלות רבה ומובטח לו שמהשמיים יסייעו והדמעות תבואנה גם תבואנה ואז יוכל באצבעות כף יד ימין למחות אותן מהלחי ולמשוך אותן על מצחו כסגולה, כאמור, לכפרת העוונות המובטחת ובא לציון גואל גם בזכות הדמעות ואם לא גאולה, לפחות תבוא ההקלה הנפשית שתמשך, איה"ש, עד בוא הגאולה המקווה או הדיכאון המחזורי, מה שבא קודם. אבל אחר כך גאולה.

 

שיהיו לנו ימים טובים וסליחות מצוינות ובשורות טובות ונחמות לחיים טובים ולששון, אמן כן יהיה רצון.

 

שלכם באהבה,
אמיר

לאיגרת השבועית של 2016 . 9 . 15