"מה קורה?", שואלים השואלים. "הכול בסדר", עונים העונים והמהדרים מוסיפים "ברוך השם!" ואז אתה מנחש, בסבירות מתקבלת על הדעת, שהמצב על הפנים או לפחות רגל אחת באדמה והשנייה בוטשת סביב. איפה הימים שהיינו יכולים לומר בשלווה יחסית ומבלי לחשוש מעין הרע: "זיפת, רע, רע מאד, החיים בזבל! שום דבר לא מצליח לי! אני מתפטר! נוסע לחוץ לארץ! שורף את המועדון ולמה אתה שואל?" ואנשים היו מקשיבים בסבלנות ואומרים: "כן, קשה! קשה!" ואף אחד לא היה נבהל מדבריך ומוסיף משלו. האם היינו אז בריאים יותר בנפשנו ובגופנו וחולים פחות וצורכים פחות פרוזק כי יכולנו לתת ביטוי ישיר למצוקות? או אולי אני טועה וצרות חדשות משכיחות וכולי וגומר ותם ולא נשלם ובייי

שלכם באהבה,

אמיר