וּרְחַץ

(נטילת ידיים. מעבירים בקרב המסובים כלי מים, קערה ומגבת)

 

כַּרְפּס

(המנחה נוטל כרפס, טובל במי מלח. מברך את הנוכחים ע"פ חוויה אישית מידית)

 

(א)  אני חבצלת השרון שושנת העמקים:

(ב)  כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות:

(ג)   כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים,

       בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי:

(ד)  הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה.

(יא) כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו:

(יב) הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו:

(יג)  התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח.

(שיר השירים ב')

יַחַץ

(נוטלים מצה אמצעית וחוצים אותה לשני חלקים. את החלק הגדול עוטפים במפית. זהו אפיקומן שמניחים ל"צפוּן". אֲפִיקוֹמָן – מיוונית: Epi Komon, אל התהלוכה, אל השעשועים. משתה שעשועים שעורכים אחרי הסעודה. כינוי למחצית המצה האמצעית שמטמינים מתחת לכר ההסיבה, ואוכלים אותה בסופה של הסעודה (אברהם אבן שושן, המילון החדש, קרית-ספר, 1981, כרך א', עמ' 70). כאן הוראת האפיקומן היא שונה. ע' להלן)

 

המחצית הגלויה של המצה,

היא להזכיר את סבלם של מי שאנו יודעים מה עולה בגורלם.

המחצית המוסתרת של המצה,

היא להזכיר את סבלם של מי שאיננו יודעים מה עולה בגורלם

ומעשי העוולה הנסתרים מעינינו.