מצה
זו שאנו אוכלים, על שום מה?
על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, שנאמר:
ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם.
כיצד זה "וגם צידה לא עשו להם"? אם אכן היו נושאים נפשם אל החירות זה מכבר, איך לא הכינו לעצמם צידה לדרך זה מכבר, או לפחות איזו צידנית למקרה של יציאה בהולה?
מכות פרעה וגזרותיו לא ביום אחד נפלו מהמצרים על העברים.
מכות מצרים לא ביום אחד באו מהעבדים העברים על המצרים, אלא שזמן רב היו המצרים והעברים מכים ומוּכִּים ולא הניחו המצרים לעברים לצאת לחופשי. כל מכה ושיברה. כל מכה ומכת הנגד שלה ואחרי כל מכה: "ויחזק לב פרעה". המשעבד מקשיח והולך והוא אלים יותר, אטום יותר ואחרי כל מכת-נגד נאמר: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
ללמדך שחירות אינה מושגת ביום אחד. תחילה כלל לא נשאו העברים את נפשם אל החירות, כי כלל לא ידעו מה היא. עד שבא משה הנביא, האדם-היוצר-המהפכן ולימד אותם חירות מהי. גם אז היו מתנגדים וממררים את חייו. אולם כבר לא היו יכולים להכחיש את השעבוד כי ידעו מה הוא. חייהם היו הולכים ומתקדרים מיום ליום וסבלם גדל מיום ליום ופרעה מקשיח את ליבו מיום ליום וקורבנותיהם בנפש הולכים ומתרבים מיום ליום. ואז, מתוך הסבל הגדול, החלו לעיין בתורת החירות, עדיין זורמים ונסחפים, סבילים ואדישים, בזרם ההיסטוריה. זרימה זו, היא בטבע הדיכוי וממנה יש להשתחרר תחילה.
פתאום, יום אחד, לכאורה ללא כל סימן מוקדם, הם קמים ומבקשים לממש את חירותם.
לא ברשותו של פרעה הם יוצאים אל החירות. ברשות עצמם הם יוצאים והצידה לדרך היא הדבר הפַּחוּת בעיניהם ואז "ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם!"
כך דרכה של יצירה
אפשר שהיוצר חי שנים רבות בעבודה קשה, בייסורי יצירה "בחומר ובלבנים".
פתאום, יום אחד, הוא קם ומבקש להוציא את היצירה אל האור,
ואז היוצר ויצירתו "לא יכלו להתמהמה".
