הצטרפו לאיגרת השבועית

"החדר" הוא התיאטרון היחיד בארץ שבו אתה מרגיש כמו בבית (מאיר אלוני)


סרטים וכל השאר

22.11.07, שיחה: עדי רון ואמיר אוריין


עדי רון:

בענייני אופוזיציה-קואליציה, יש לי שאלת תם. האם כל מימון ממסדי שמאפשר יצירה מגיע, בהכרח, מכוחות הרשע?

 

אמיר אוריין:

לא.

אני מניח שבמונח "כוחות הרשע" את מתייחסת לגופים קואליציוניים. אפילו אם זו הגדרה אירונית, היא מלמדת יותר עליך מאשר עליהם. גופים קואליציוניים כשלעצמם אינם כוחות רשע. הם צד בדיאלוג חברתי-תרבותי יחד עם גופים אופוזיציוניים. גם אם הדיאלוג אינו תמיד ישיר, הוא אמור להתקיים, כל עוד שניהם קיימים בשטח. אם המגמה האופוזיציונית תעלם ויישאר רק חד-שיח קואליציוני, נהפוך לחברה חד-ממדית.

 

מצד אחד, קיימת בתוך המגמה הקואליציונית בתרבות, תכונה הרסנית. זו הנטייה שלה לכסות את מרחב התודעה של ההמונים בתכנים של עצמה ולדחות תכנים אופוזיציוניים. מכיוון שהיא בעלת הכוח המרבי בתרבות, היא מצליחה לעשות זאת רוב הזמן, ומונעת מההמונים גישה ישירה לתרבות האופוזיציונית. כך יוצא שכאשר אדם מן הישוב, שחונך על ברכי התפיסה הקואליציונית, נחשף לאירוע אופוזיציוני, אין לו כלים להתמודד עימו, למעט מה שהוא יודע מתוך החינוך הקואליציוני שקיבל. כך הוא נוטה לשפוט אירוע אופוזיציוני בכלים קואליציוניים, והאופוזיציוני קיים עבורו כתופעה לא נגישה.

 

מצד שני, האירוע האופוזיציוני מציג תפיסת עולם אחרת מזו של הקואליציוני ויוצא מזה שהוא תוקף ערכים קואליציוניים הנתפסים בעיניו שקריים. אבל לאירוע האופוזיציוני אין הכלים הפוליטיים והכלכליים להתמודדות שווה עם הקואליציוני. לעולם יהיה הקואליציוני מייצג של תרבות הרוב והאופוזיציוני מייצג תרבות מיעוט. במהלך הזמן עשויה להיווצר סינתזה בין שניהם ואז ייוולד מתוכם אירוע אופוזיציוני חדש.

 

ההנחה שגוף אחד מייצג תרבות רוב וגוף שני מייצג תרבות מיעוט, אין לה דבר וחצי דבר עם צדק טבעי, עם עקרונות מוסר או עם אתיקה. במילים אחרות: הרוב או המיעוט אינם "צודקים" בגלל שהם כאלה. אלא בגלל הערכים לתיקון מצבו של האדם שהם עשויים לגלם בתוכם.

 

 

עדי:

ניקח לדוגמא את הסרט "גן עדן עכשיו" - הסרט מומן על ידי מספר גופים ממלכתיים,שאף אחד מהם לא קשור למדינת ישראל. התוצאה הייתה סרט מתריס, שאף התחרה באוסקר בשם מדינת פלסטין. הסרט הזה, שפתח דיון תקשורתי על זכויותיהם ומצבם של הפלסטינאים, לא היה נוצר ללא תמיכה זו.

האם, בדיוק כמו שכתבת ב"בדיחה הסדרתית" (פרק 3 בסדרה זו), גם פרובוקציה היא עניין חברתי וגיאוגרפי? הגופים שמימנו את הסרט "גן עדן עכשיו" הינם ממסדיים לחלוטין בארצם, אבל מייצגים את האופוזיציה המוחלטת לגישה הפוליטית המקובלת בישראל- האם יש לפסול את הסרט החשוב והאמיץ הזה (למרות החורים בתסריט...) רק בגלל ששיתף פעולה עם ממסד כלשהו?

הרי שיתוף הפעולה הזה הביא את הנושא לתודעתם של מיליונים.

 

 

אמיר:

הסרט "גן עדן עכשיו" לא מומן על ידי אף גוף ממלכתי ישראלי. הוא הוגש לקרנות ישראליות ונפסל לתמיכה לאחר דיון קשה. לאחר שהסרט הושלם, סייעה בהפצתו "הקרן לקולנוע" הישראלית. היום הסרט נמצא בשוק בדי וי די. עד כאן העובדות כפי שנמסרו לנו על ידי אמיר הראל, מפיק הסרט. מכאן את יכולה להסיק את המסקנה המתבקשת. 

 

פרובוקציה היא תמיד בעין המתבונן. בדרך כלל, גוף אופוזיציוני לא יוצר פרובוקציה לשם פרובוקציה. בזה מתמחה דווקא הגוף הקואליציוני, כחלק ממגמת ה"בידור" שלו. גוף אופוזיציוני עשוי להציג תפיסה אלטרנטיבית לזו שבה אוחז רובו של הקהל, ואז המסר שהוא מגיש עלול להיחשב לפרובוקציה בעיני קהל בעל תפיסת עולם קואליציונית.

 

באשר ל"גן עדן עכשיו" הוא בהחלט עשוי להיחשב בעיני רוב הקהל הישראלי כנושא מסר אופוזיציוני. הוא הוצג בסינמטק תל-אביב ועל כן יוגדר חתרני.

דבריך בעניין "האם יש לפסול את הסרט החשוב והאמיץ הזה" וכד', לא מובנים לי ואני חושד שיש בהם שמץ של דמגוגיה.

 

 

עדי:

האם אין הגישה "אף אחד לא עושה כסף מסטנדאפ/קולנוע/ספרים/אומנות בכלל" אינה הגישה הכי קואליציונית שאפשר להעלות על הדעת? 

לפעמים נראה לי שהגישה הזאת זאת היא בדיוק הגישה ש"ההם שם למעלה" רוצים שנאמץ. זה מעודד תבוסתנות. ככה אנחנו נשארים עם המייצגים המאוד אישיים שלנו במרתפי הגדה השמאלית. עם אותם 50 חברים שבאים לכל הופעה. כך במקום לדרוש את חלקנו בחלוקת הרווחים העולמית, במקום להוביל מהלכים - אנחנו נשארים המובלים.

 

אמיר:

המוּבלים והנסחבים באפם, ולעולם הם אינם מובילים – הם תמיד היוצרים הקואליציוניים.

תעשיית התרבות מובילה באפם את היוצרים העובדים בתחומה ואת קהלם, ומשתמשת בהם ככלי להגדלת הקפיטל שלה. בתעשיית התרבות היוצר לא נתפס כאדם-יוצר, אלא כמצרך לשיווק, ככלי ליצירת רווחים. כשהוא "כוכב" הוא משתכר הרבה כסף. כשהוא אינו "כוכב" הוא משתכר מעט. הכסף הזה אינו מדד להצלחתו כיוצר, אלא מדד לכוח המשיכה המסחרי שלו. כשהוא מפסיק להביא רווחים - התעשייה משליכה אותו החוצה ככלי אין חפץ בו.

 

הצלחתה הסגולית של יצירה לא נמדדת בכמות הכסף הנכנסת לקופה, לא במספר הצופים שראו אותה, לא בכיסוי התקשורתי שהיא מקבלת. הצלחתה נמדדת על פי קריטריונים אחרים: מובהקותה של היצירה כיצירת אמנות, כלומר, עמידתה בקריטריונים של איכות מטעם עצמה, יכולתה להעביר מסר בצורה ישירה, ברורה ולעיתים בוטה, והמשמעות הקיומית המגולמת בה לתיקון מצבו של האדם. כל שינוי תרבותי וחברתי נולד תמיד בקרב קבוצות מיעוט.

 

ברגע שבו אירוע אופוזיציוני יוצא "ממרתפי הגדה השמאלית" כדברייך, ומתקבל להצגה במקום קואליציוני, יכולות להיות לזה שתי סיבות עיקריות:

1. ההצגה שינתה את התכנים שלה באופן שהיא מתאימה לקהל קואליציוני.

2. הקהל הקואליציוני שינה את עמדותיו ביחס לתכנים של ההצגה ואז היא קואליציונית.

(דרך אגב, ב"הגדה השמאלית" ככל הזכור לי ההופעות הן בקומה השנייה של הבניין ולא במרתפים)

 

 

עדי:

הסרט "משעולים" של אחת מבוגרות מנשר, זיכה השנה את היוצרת שלו במענק לצורך יצירת סרט נוסף. את "משעולים" היא מימנה בעצמה. קשה להאמין שאיזושהי קרן הייתה תומכת בסרט כל כך פרובוקטיבי. אבל זה הסרט שקנה את אותן וועדות אמנותיים ויאפשר יצירה נוספת. האם הסרט השני של אותה יוצרת יעשה ממקום פחות טהור מהראשון, רק בגלל שעכשיו עשייתו לא תהיה כרוכה בהקרבה אישית?

 

אמיר:

לא ראיתי את הסרט "משעולים" ולפי שעה אני מקבל את דבריך על היותו פרובוקטיבי. אבל היות הסרט פרובוקטיבי בעיניך עדיין לא מגדיר את מיקומו החברתי. גם העובדה שהיוצרת מימנה את הסרט בעצמה, לא קובעת מיקום חברתי. באשר להקרבה אישית, היא יכולה להתקיים בכל מגמה חברתית. יוצרים רבים מקריבים הרבה למען יצירתם והם קואליציוניים למהדרין. אם לסרט השני שלה היא מקבלת תמיכה מגורמים מרכזיים, זה אכן ממקם אותה במרחב הקואליציוני ואין שום סיבה לחשוב שהסרט הזה לא יהיה "טהור".

 

 

עדי:

כדי להגיע להישגים אמנותיים טובים צריך להיות מקצועי. מקצוענות, כמו בכל תחום אחר -דורשת התמדה וזמן. קצת קשה להיות מסור לאמנות כשאתה רץ אחרי צ'קים מכל מיני עבודות מזדמנות. אם מישהו מוכן לשלם לי בשביל שאשב בבית ואכתוב, סבבה. רק תבקשו. למה שאתה, אמיר, קורא: "התפשרות", אני קוראת:"שיתוף פעולה".

 

אמיר:

נו, כן, לא זכור מתי כיניתי יוצר קואליציוני כלשהו בשם "מתפשר" או "משתף פעולה". בכל אופן, אבדוק את עצמי, ואולי זה משהו שאת באופן אישי מפרשת מתוך דברי, ולא היא.

לעומת זאת שמעתי יוצרים קואליציוניים אחדים משתמשים במונח "חנפנות" בהקשר למגע שלהם עם קהל, והם אינם מתכוונים לכינוי גנאי. החנפנות לקהל היא בעיניהם כלי לגיטימי להשגת אהדת הקהל וממונו.

 

נכון הוא שיוצר ישראלי (או אמריקאי) צריך לעבוד לפרנסתו בעבודות מתישות ובשארית זמנו להתמסר ליצירה. זהו מצב שגרתי במדינות קפיטליסטיות, אלא אם כן הוא מקבל תפקיד בגוף מסחרי ואז הוא יכול לשלם את שכר הדירה בשקט לתקופת-מה. גם "כוכבים" עוברים תקופות יובש, אבל על זה, בדרך כלל, לא מספרים לנו בתקשורת המרכזית, כדי לא לקלקל להמונים את אשליית הזוהר. יחד עם זאת, ישנם מקרים שבהם התקשורת דווקא כן מדווחת על מצוקת יוצר, והיא עושה זאת כחלק משיווקו של מוצר חדש שבו הוא משתתף.

 

להבדיל מהמצב אצלנו, רוב מדינות אירופה משקיעות הון עתק בתרבות (וכך גם היה נהוג במדינות הקומוניסטיות, לפני שהמשטר הזה קרס). יוצרים רבים במדינות אלו יכולים לחיות מיצירתם בלבד. הלוואי עלינו.

 

 

עדי:

אני רוצה להאמין, אולי בתמימות, שלפחות חלק מאותם אנשים שיושבים בוועדות אילו עושים אמנות מאותה סיבה שאני עושה אותה - להגיד משהו,להצביע על עוד שביל. שהם מחפשים אותנו, האופוזיציונרים. הרי מחולקים כל שנה בארץ מאות אלפי שקלים לצורך יצירות, אז למה שאני לא אשים את ציפורני באחת מערמות המרשרשים האלו?

 

אמיר:

אני מאחל לך שציפורנייך ינעצו עמוק בתוך ערמת המרשרשים ותוכלי לדלות ממנה מלוא חופניים, מה שנוגע לאנשי וועדות - הכרתי אחדים מהם והם אנשים מצוינים, וגם אני היה לי הכבוד לשבת במספר וועדות כאלה. כאמור, אין הדבר סותר את האפשרות שהיצירות של אותם חברי ועדה יהיו קואליציוניות או אופוזיציוניות על פי המודל המדובר.

-------------

לאיגרת השבועית של 2010 . 12 . 2