יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

מחומר ארכיוני לאקטואלי:

מזיכרון תיאטרון הקריאה ז"ל של תל אביב בבית אריאלה,

אל הצגות הקריאה החדשות של תיאטרון החדר, "הפור" ו"איילת אהבים"...

 

תאטרון קריאה / סיכום מקרה והמלצות

"תיאטרון הקריאה של תל אביב" נוסד בספריית שער ציון בבית אריאלה, בעונת התיאטרון של שנת 1984. הניהול האמנותי היה בידי שוש אביגל ובידי כותב שורות אלו. הרפרטואר המתוכנן כלל תריסר מחזות להפקה במהלך השנה הראשונה. מחזה לכל חודש.

 

הוצגו שלושה מחזות:

1. "יהודית של המצורעים", מאת משה שמיר.

2. "הצגת הגולם האחרונה", מחזמר כתיבה ובימוי: מאת יורם פורת.

3. "קריעה", מונודרמה ע"פ סיפור מאת ברכה סרי. עיבוד: אמיר אוריין. בימוי: יצחק נאמן.

 

כל מחזה הוצג ארבע פעמים, אחת לשבוע, ביום חמישי בערב, בשעה 20:30, באולם האירועים של ספריית שער ציון בבית אריאלה. לאחר כל הצגה התקיימה "השיחה שלאחר ההצגה" בהנחית המנהלים האמנותיים.

 

ההצגות עוררו ענין בקרב הקהל והתקשורת והשיחות שלאחר ההצגות היו ערות ונמשכו מעבר לפרק הזמן שהוקצב להן. בכל ההצגות היה האולם מלא בקהל עד אפס מקום ורבים הביעו עניין בהמשך קיומו של תיאטרון הקריאה. מחיר הכרטיס היה 500 שקלים ישנים,

 

לאחר שהוצגו שלושה מחזות, הודיעה עיריית תל אביב על הפסקת הפרויקט. הסיבה המוצהרת הייתה שהתקציב אזל. שלא לציטוט ולא לייחוס, נמסר לנו שיש בעירייה גורמים שאינם שבעי רצון מהבחירה הרפרטוארית של ההנהלה האמנותית. הם הגדירו את המחזות שהוצגו כ"שנויים במחלוקת". ההנהלה האמנותית מעולם לא הסתירה את כוונותיה בבחירת המחזות. היא הודיעה שבחרה בהם בגלל הנושאים החברתיים שלהם, אשר על כן היו עשויים לשמש גם כגירוי טוב לדיון פומבי בשיחות שלאחר ההצגות. הקהל התייחס אל המחזות המוצגים כאל תופעות לגיטימית ובשיחות שלאחר ההצגות התקיימו דיונים מרתקים בתכנים וברעיונות המרכזיים שלהם. בעיריית תל אביב היו שהביעו חשש שהצגת מחזות אלו תעורר התנגדות מצד גורמים מסוימים בעלי השפעה פוליטית. הם הסבירו שמלכתחילה סברו שהחומר המוצג יהיה קלאסי וכי הם היו מעדיפים שיוצגו מחזאים כשייקספיר ומולייר...

 

בהנהלה האמנותית סברנו שדווקא מה שהוגדר כ"שנוי במחלוקת", הוא הדבר הראוי להצגה ככלל ובתיאטרון קריאה בפרט, תאטרון זה הוא במה אידיאלית להצגת חומרים איכותיים שמסיבות שונות אינם יכולים להיות מוצגים על ידי גופי תיאטרון בזרם המרכזי. תבנית תיאטרון הקריאה שנוצרה כאן, הכוללת גם את "השיחה שלאחר ההצגה", מאפשרת את קיומו של דיון, שבדרך כלל אינו מתקיים בזרם המרכזי והוא מאפשר פתחון פה לקולות מגוונים בקהל. קובעי מדיניות בעיריית תל אביב היו מודעים מראש לרפרטואר המוצע, אבל לאחר שהוצג, דחו אותו. תיאטרון הקריאה של תל אביב בבית אריאלה נסגר ומאז לא נפתח עוד.

 

את ההצעה המקורית ליסודו של תיאטרון קריאה ניסחתי בתחילת שנת 1983. לאחר מכן הצעתי לחוקרת התיאטרון ד"ר שוש אביגל ז"ל, יחד לקדם את הפרויקט. ההצעה הוגשה לעיריית תל אביב והפרויקט יצא לדרך.

להלן קטע מתוך ההצעה המקורית משנת 1983.

המסמך המקורי נמצא בארכיון תיאטרון החדר.

 

תאטרון קריאה - הצעה לדיון - מרץ 1983 - קטע

כללי

תיאטרון קריאה (להלן ת"ק) יוגדר כל אירוע בהשתתפות שחקנים/ות אל מול קהל, שמוצג בו מחזה, בקריאה מן הנייר. זו ניתן להיעזר גם בתנועה, במוסיקת רקע, בתאורה ובעיצוב כללי מתאים, על מנת לכוון ולחזק את המסר הדרמטי. 

 

ת"ק מאופיין בכך שהבמה אינה כופה על הצופה תמונת במה מפורטת וסגורה, אלא היא מאפשרת לו ליצור בדמיונו את הפרטים החסרים ולקיים חוויית צפייה ופרשנות פעילה.

כמו בכל הופעה בימתית אחרת, גם ב-ת"ק כל פריט עיצובי על הבמה חייב להיבחן על פי היחס שבינו לבין הטקסט. הקריטריונים לבחירת מקום להצגת ת"ק דומים מהותית לאלו שבבחירת מקום להצגה מעוצבת במלואה. גם ב-ת"ק אין לקבל מראש כל במה שהיא או כל פריט אקראי הנמצא עליה, רק בגלל שהוא נמצא שם. כל מה שאינו שייך ישירות לתוכנו של הטקסט הבימתי, כמו מסך התלוי ברישול או ערימת כסאות ושולחנות שהושארו שם ואינם בשימוש וכן חפצים אחרים בדומה לאלו, ככלל, הם גוזלים תשומת לב ועלולים לחבל בהעברת המסרים של המוצג. במידת האפשר, יש לנקות את הבמה מכל מה שאינו שייך למחזה, ואם אי אפשר לעשות זאת, יש למצוא עיצוב בימתי שירתום את הפריטים המיותרים לטובת המוצג או לפחות להסב אותם לתמונה בימתית שאינה חוטאת לו.

 

ת"ק היא סוגה בפני עצמה. אבל כידוע, קיימים אירועי קריאה שמטרתם לבחון טקסט בנוכחות קהל, ללא ההשקעה הכרוכה בהעמדת הצגה מעוצבת במלואה. זוהי צורה של חקר-שוק והיא אופיינית לתיאטרונים מסחריים. אירוע כזה מתפקד כאמצעי לבחינת כדאיות ההשקעה במחזה והוא לא נתפס כהצגה. בדרך כלל, באירועים אלו, אין הקפדה על עיצוב ובימוי מהודקים ואין תשומת לב לפרטים קטנים. ת"ק כפי שהוא מוגדר כאן הוא מדיום העומד בפני עצמו ולא אמצעי עזר. על כן יש להקפיד בו על עיצוב מדויק. עם זאת, אין לבטל לגמרי את האפשרות שבה ת"ק משמש אמצעי לבחינת טקסט בדרך להפקת תיאטרון מעוצבת. הצעה זו עוסקת ב-ת"ק כאירוע המתקיים בתדירות קבועה ובאמצעים מוגדרים מראש...

(עד כאן קטע מההצעה המקורית, 1983)

 

תאטרון הקריאה / עיצוב המקום והפעולה הדרמטית

 

התיאור הבא מתייחס למה שהתקיים, הלכה למעשה, בתיאטרון הקריאה בבית אריאלה וכולל גם המלצות נוספות. עיצוב המקום נועד ליצור תבנית קבועה של אולם ובמה שתומכת בכל האירועים, יוצרת אוירה אינטימית, היא נינוחה ומקלה על יצירת קשר טוב בין הטקסט הבימתי לבין הקהל.

 

אולם

ת"ק התקיים באולם האירועים של ספריית בית אריאלה, ששכן במרתף הבניין. המקום היה במקור אולם הרצאות. הוא היה צבוע לבן ושטחו כמאה מ"ר. מנגד לכניסה הייתה במה שרוחבה שבעה מטרים, עומקה כשני מטרים וגובהה כשלושים סנטימטרים. סמוך לכניסה ניצב דוכן שבערב ההופעה הפך למזנון שעליו הוצעו לקהל משקאות קלים, קרים וחמים וקינוחים. באזור קהל הצבנו שולחנות עגולים קטנים. על כל שולחן הונחו מפה ואגרטל קטן עם פרחים. ליד כל שולחן היה מקום לארבעה מקומות ישיבה. המספר הכולל של צופים היה כשבעים. האולם הפך למקום מקבל ונעים.

 

במה

על הבמה הוצבו כיסאות ושולחנות כדוגמת אלו שבאולם. לכל שחקן/ית היה כיסא ושולחן משלו/ה. השולחנות ניצבו קרובים זה אל זה ויצרו תבנית פאנל. לחילופין ועל פי רוח המחזה, אפשר היה להניח שולחן ארוך אחד שמאחוריו ישבו השחקנים. את הטקסט הניחו השחקנים לפניהם על השולחן. אפשרות נוספת הייתה כיסאות מעוצבים לפי רוח המחזה וללא שולחנות. אבל במקרה זה מומלץ היה לשים מעמדים לטקסט שנוהגים להשתמש בהם במופעי מוסיקה. מקרה פרטי: במקרים מסוימים של טקסט בעל אופי יהודי-דתי, אפשר להשתמש במעמד התפילה והלימוד המכונה "סטנדר". השחקן מניח את הטקסט על הסטנדר והקריאה נעשית בעמידה. בהצגת המחזה המוסיקלי "הצגת הגולם האחרונה", הוצב על הבמה פסנתר והמלחין ליווה את שירת השחקנים.

 

תאורה

התאורה הייתה פשוטה למדי וכללה שטיפה כללית של אולם ובמה עם דגש על חיזוק אור במה. עם תחילת האירוע כבתה התאורה באזור קהל ושבה והודלקה לצורך השיחה שלאחר ההצגה. ע"פ בחירת הבמאי אפשר היה לשים על השולחנות מנורת שולחן אישית לכל שחקן/ית, האור הנזרק מהמנורה אל הטקסט, חוזר ומאיר גם את פניהם של השחקנים/ות. הם היו אמורים להדליק את התאורה האישית עם תחילת הגשת הקטע ולכבות אותה עם סיומו של הקטע שלהם. כך הייתה נוצרת מוסכמה בימתית שממקדת את הקהל בדובר המסוים ובטקסט שלו.

 

טקסט

הטקסט של המחזה הונח בקלסרים מהודרים, קשיחים, נפתחים בקלות ועם אפשרות להפיכה קלה של הדפים. על הקלסרים לא היו סימני זיהוי. אפשר היה לקבוע קלסרים קבועים לכל המחזות המוצגים, או קלסרים מיוחדים המתאימים למחזה מסוים.

מומלץ היה להדפיס את הטקסט באופן שכל שחקן מקבל את הטקסט של הדמות שלו בלבד ולפני כל פסקה שלו נרשמות רק המילים האחרונות של הדובר או הדוברים שלפניו. בתום הקטע של הדמות המסוימת מומלץ היה לרשום הוראת במה: "להפוך דף!" הטקסט אמור היה להיות מודפס, משני צדי הדף. כך מפחיתים את מספר הפעמים שעל כל שחקן/ית להפוך דף ומסייעים למיקוד הקהל באמירה עצמה. הפיכת הדף לעצמה הופכת לפעולה בימתית המשויכת למצב הדרמטי של הקטע. כלומר, בהתאם למצב הדרמטי של הקטע, יכולים היו השחקן/ית להפוך דף בעצב, בכעס, בשמחה וכיו"ב. רצוי לסמן מראש הטעמות בגוף הטקסט, כפי שנעשה להלן.

 

דוגמת טקסט

קטע מתוך המחזה: "נו אקסיט", בעקבות ז'אן פול סרטר. תרגום ועיבוד לבמה: אמיר אוריין. הוצג לראשונה כהצגה מעוצבת בתיאטרון החדר בשנת 2002, בבימוי אבי גיבסון בר-אל. קטע מתמונה 5. הדמות: גארסין. גרסת ת"ק.

 

אינז: ...כל אחד מאתנו הוא התליין של האחרים.

(שתיקה)

גארסין: לא. אני לא מוכן להיות התליין שלכן. אני לא מכיר אתכן ולא רוצה לדעת. הפתרון יהיה פשוט. הנה! כל אחד, בפינה שלו. את כאן, את כאן ואני שם... ובשקט! אף מילה! לכל אחד מאתנו יש הרבה מה לעשות עם עצמו. אני חושב שאני יכול לחיות עשרת אלפים שנה רק עם המחשבות שלי.

אסתל:  גם אני צריכה לשתוק?

גארסין: כן... ורק אז יש תקווה. לשתוק, ואז נגאל את עצמנו. להתבונן אל תוך עצמנו ולא להרים את הראש. הִסכמנו?

(שתיקה)

אינז:  הסכמנו.

אסתל:  (מהססת) אני מסכימה.

גארסין:  אם כך, שלום חברות.

אינז:  שלום, חבר.

(סוף תמונה 5 - להפוך דף!)

 

בימוי

במקרים רבים בעבר וגם בהווה עיצבו את ת"ק בתבנית של תסכית רדיו. כלומר, הקולות חשובים ולא המראות. פועל יוצא לתפיסה זו היה שהושיבו שחקנים/ות מתחילת האירוע ועד סופו, פניהם נתונות בתוך הדפים, ללא קשר עין, ללא תנועה. אין לבטל אפשרות זו לחלוטין משום שייתכן כי תפיסה זו אכן מתאימה למחזות מסוימים. למשל, מחזות או קטעים העוסקים במצבי ניכור אנושי. אולם בדרך כלל רצוי להמחיש את המצב הדרמטי בתנועה בימתית מתאימה. לדוגמה:

- סידור הישיבה של הדמויות על הבמה מלמד על מערכות היחסים שלהם. בעלי דיאלוגים יושבים בסמוך, זה ליד זה.

- מצבים של קרבה ואינטימיות מומחשים בפנייה פיזית זה לזה.

- רגעים של עוצמה בימתית גבוהה יכולים להיות מומחשים גם בקימה מהמקום ותנועה בימתית באופן המתאים למצב הדרמטי.

- שירים המשולבים בהצגת הקריאה מושרים ליד כלי הנגינה המלווה את המבצעים ונוצרת אינטימיות בין הזמר לבין המוסיקאי/ת המלווה וכן הלאה.

 

ביגוד

רצוי שהביגוד יתאים לדמויות המוצגות, לפחות באופן מרומז. במקרים של סיפורי מחזות תקופתיים, לא בני תקופתנו, או בסיפורי פנטסיה, כגון מפלצות וכיוצא באלו דמויות דמיוניות, השחקנים/ות אינם אמורים להופיע בביגוד, או באיפור של הדמות במחזה. לדוגמה: אם הדמות היא של מלך יוון במאה החמישית לפני הספירה, לא מומלץ להניח על השחקן המגלם את דמותו, טוגה מעוצבת או סדין לבן. יש למצוא ביגוד שהוא בבחינת בגד מרמז לתקופתה של הדמות. כשמדובר במחזה עם דמויות בנות תקופתנו, רצוי שהביגוד והעיצוב הכולל של השחקנים/ות יתאימו לדמויות במידת האפשר. ככלל, רצוי שהביגוד לא יהיה מקרי.

 

אביזרים
אפשר אבל לא הכרחי, שלכל דמות יהיה אביזר אחד המאפיין אותה. אביזר זה יכול להיות גם כלי שבו היא משתמשת במהלך הגשת הטקסט. לדוגמה: לבוש ואביזרים של הדמויות במחזה הקריאה "הפור" מאת אמיר אוריין ויוסי זיו (2017):

1. הנשיאה (דורית אבנט): בגד ביתי, מראת יד. בכיס: טלפון נייד.

2. שרית שגיא (פזית שלף): האם, סגנית הנשיאה. חליפה מחויטת. בכיס: טלפון נייד.

3. אבי שגיא (יוסי זיו): האב. חליפה מחויטת. בכיס: טלפון נייד.

4. און שגיא (גל ירושלמי): בנם. סטודנט. בגדי התעמלות. בכיס: טלפון נייד.

5. עלמה שגיא (מעין יוחנן שוחט): בתם. חולצת טי-שרט פשוטה, מכנסיים כהים. אין אביזר מסוים.

אביזר מכונן: על השולחן מונח אקדח. הוא אינו משויך לדמות מסוימת אבל מרמז על עצמו שאכן אפשר וייעשה בו שימוש.

 

סיכום

מאמר זה נועד להתוות עקרונות ודרכים לפעולה במסגרת תיאטרון קריאה על מרכיביו השונים והדברים הובאו כחומר למחשבה. כל יוצר עשוי לפתח את השיטה המתאימה לו. לפחות מסקנה אחת אינה מוטלת בספק: תיאטרון קריאה הוא תיאטרון לגיטימי לכול דבר וענין.

 

עד כאן ארכיון. בהמשך: אקטואליה

המחזה "הפור" מוצג במליאה בחזרה פתוחה

 

שאלו אותי מה ההבדל בין חזרה פתוחה לבין הצגה. אמרתי שאצלנו ב"תיאטרון החדר" אין שום הבדל. אבל בתעשיית התיאטרון המסחרית, כמו לדוגמה ב"התיאטרון הלאומי הבימה", או ב"התיאטרון העירוני הקאמרי", או בסתם תיאטרון מסחרי כמו "בית ליסין" - יש הבדל. בתיאטרונים אלו כל עוד יש חזרות פתוחות – יש תקוה לטובה.

אצלנו התקווה - לתיקון מצבו של האדם - קיימת תמיד.

ולהלן, חזרה פתוחה ראשונה למחזה "הפור", בסגנון תיאטרון קריאה.

מחזה ובימוי: אמיר אוריין ויוסי זיו.

משתתפים: דורית אבנט, יוסי זיו, פזית שלך, גל ירושלמי, מעין יוחנן שוחט.

המחזה מבוסס על סיפור קצר מאת יוסי זיו.

המליאה של תיאטרון החדר, רחוב יוסף הנשיא 5, 21.7.2017, בשעה 16:00,

טל', 052-340-1478, 03-5171818

פרטים נוספים במדור אירועים בהמשך איגרת זו.

 

שלכם באהבה,
אמיר אוריין