יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

 

(על מי שלא מסכימים שבני הזוג שלהם יתנשקו על במה במסגרת תפקידם)

 

שחקנית אמרה לי שבן הזוג שלה לא מרשה לה להתנשק על הבמה עם הפרטנר שלה במסגרת התפקיד החדש שלה. חשבתי שזה מקרה חד פעמי ודיברנו על כך מה שדיברנו והיא דיברה מה שדיברה עם החבר שלה והמשיכה לעשות את החזרות על התפקיד שלה במחזה שבו עליה להתנשק במסגרת תפקידה ואז היא אמרה לי שהם נפרדו. הרמתי גבה. ואז שחקנית אחרת סיפרה לי שבעלה אסר עליה להתנשק עם הפרטנר על הבמה וכן הלאה. התחלתי לדאוג ופתאום עוד אחת.

שחקנית אחת זה מקרה פרטי. שתיים זה דיאלוג. שלושה זו הפגנה.

כולן נשים. האם זה מקרי? יש לשער שלא.

 

דיאלוג

הוא אמר לה, "אני לא מרשה לך להתנשק איתו!"

היא אמרה לו, "WTF?"

הוא אמר לה: אז אנחנו נפרדים.
"למה?", היא אמרה לו, "עם הפרטנר על הבמה זה לא אישי. רק איתך זה אישי. כי אותך אני אוהבת!"

"גם אם תטבלי שבע טבילות במקווה", הוא אמר לה, "לא תוכלי למחות את תמונת הנשיקה הזאת ממוחי".

הדיאלוג הזה הופך יותר ויותר הזוי מרגע לרגע, או אולי הוא רק סרט אימה.

 

לכאורה, קשה להאמין שעדיין ישנם בני זוג שמתנגדים שזוגתם תתנשק על במה לעיני קהל וכדומה, במסגרת תפקידם בהצגה או בסרט.

לאחר מחשבה נוספת: מדוע בעצם קשה להאמין?

אנו הולכים ונעשים שמרנים יותר, דתיים יותר, פרנואידים יותר, רכושנים יותר ומין על במה ככלל, הולך ונתפס יותר ויותר כחילול השם, רחמנא ליצלן ("הרחמן יצילנו" בארמית מדוברת). לא מדובר בתיאטרונים המסחריים הגדולים, הבימה, קאמרי, בית ליסין ודומיהם. שם בכל מקרה שולטים הריכוך והצנזורה. נראה שדווקא פעולות בעלות אופי סדיסטי מתקבלות בשתיקה של הסכמה. מין? לא ממש. דרך אגב, על במות אלו גם אסור לקלל ובשם מנהלת בית ליסין נמסר שהיא לא מוכנה שעל הבמה שלה יוצגו תמונות של התאבדות. לאן העולם בא? ככל הנראה לצניעות חיצונית מופגנת ויצריות פרועה מוסתרת.

 

והגבולות מה יהא עליהם?

קודם כל הגבולות: יש "אני השחקנית" וישנה "היא הדמות" ואלו שני תחומים נפרדים לחלוטין ובהכרח יש לשים קו גבול מפריד וברור ביניהם.

קודם לכול, גבול הזהות האישית.

את זה ניתן בקלות להגדיר באמצעות התשובה על השאלה:

"מי את השחקנית? ספרי בבקשה, על עצמך, ככל שתרצי ומה שתרצי".

אחר כך גבול הבמה

ואת זה ניתן בקלות להגדיר באמצעות התשובה על השאלה:

"מי הדמות שאת משחקת? ספרי בבקשה, על דמות זו, ככל שתרצי ומה שתרצי".

דרך אגב, מומלץ לבמאים לעולם לא לומר לשחקן שלהם: "בקטע הזה אתה כך וכך!", אלא תמיד: "בקטע הזה הדמות שלך (שם הדמות) היא כך וכך!"

זו לא גחמה מקרית, אלא חלק מהותי מההבחנה שבין בניית היסטוריה (הדמות וההתנהגות שלה), לבין החוויה האישית המידית של השחקן. בלעדי התנועה שבין זו לזו היצירה אינה יכולה לשאוף לשלמות.

 

והקהל, מה יהא עליו? מבולבל, אלא מה?

מבחינה זו קהל תמיד מתקשה בהבחנות בין היוצר לבין הדמות שהוא מגלם. אצלו הגבולות הללו לרוב מטושטשים:
"זה שמשחק את הרשע? ראיתי אותו בחיים. נבהלתי. אבל מתברר שהוא דווקא איש נורא נחמד! איך זה?"

"זה שמשחק את הבחור הטוב והסובל? ראיתי אותו בחיים. הוא היה כזה אנטיפטי! איך זה?"

ככה זה אצל שחקנים וזמרים ואישי ציבור ופוליטיקאים וכל דמות ציבורית, וככה זה כשלא יודעים לשים גבולות.

ועל כן אמרה לו השחקנית: "WTF? אני את הגבולות שלי מכירה, ואתה?"

"הבנתי!, הבנתי!", הוא אמר לה, "אבל נשיקות?!"

 

טיפ

אם יש להעמיד קטע שבו יש סיכון שהשחקנים עלולים להיות מובכים בו, כמו קטע מין, תוקפנות, התערטלות, יש לבצע אותו בסביבה מוגנת וסגורה, בנוכחות מינימלית של אנשי צוות ויש להצהיר במפורש שאת הקטע הזה השחקנים אמורים לבצע לא כמו שהם היו עושים זאת הם עצמם בחיים, אלא כפי שראו זאת בסרטים אחרים או על במות אחרות, או ראו אחרים עושים זאת וללא כל מעורבות רגשית!

יש להדגיש: "זה לא קורה לי! זה קורה לדמות!"

אחר כך יש לשחק את הרגעים האלה של הדמות ולא לחיות בעצמנו את הרגע.

שלכם באהבה,
אמיר

 

על הסט של הסרט "Stretch", פטריק וילסון וברוקלין דקר בצילום סצנת סקס. הם יודעים שזהו משחק חיצוני ושניהם חפים מכל תחושת סקס. הכול תנועה ורעשים. משחקים נטו. האם גם בני הזוג שלהם ידעו זאת? יש לשער שכן. פורסם 26.9.2014, עד כה יותר מ-21 מיליון צפיות