חיבור חשוב ביותר של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר.

הלוויה. חום קופח על הראשים בבית העלמין הירקון ביוני 1998. דולורס (שם בדוי), המטפלת הפיליפינית של אלוני, שאהבה אותו אהבת אישה לגבר, מעולפת תחת שמשייה לבנה שמחזיקה אודרי ברגנר. כל אחת מהן הייתה קרובה לנסים אלוני, בזמנה ובדרכה. לא כל עשרות הנשים, אולי המאות, שאלוני חיפש בהן את הניתור הפלאי, הגאולה המטאפיזית, הגיעו להלוויה. מקצתן כן. רותה, אשתו הראשונה שננטשה, חפרה קלות בנעלה בחול ומלמלה: "זה בלתי-נתפש. זה בלתי-נתפש". אילנה עדן, אשתו השנייה, הייתה בלוס אנג'לס, שם נחה מפגיעת הנפש שלה. אדית אסטרוק, בת זוגו בשנות השישים ותחילת השבעים, עמדה מסוגפת, פניה רטטו.

פתאום, אחרי שנאספו אבנים על הקבר, יצא ירון גולן, ידידו של אלוני, הסטודנט שחקר את יצירתו בעבר, עם ספרון הינשוף הפתוח וצעק בקול נשנק מול הקבר: "קפוץ חייל טורקי, נתר באוויר...קום עכשיו ולמוות לא תהיה עליך שליטה" ("הינשוף, עמ', 23-24).

וכך, ביבבה ולא בקול תרועה, נכנסה מלחמת העצמאות של נסים אלוני לבית הקברות הירקון. כי החייל הטורקי בסיפור שממנו הקריא גולן, "חייל טורקי מ אַדירנֵה" הוא חייל ללא ראש. הלוא הוא אותו חייל מקרב עיבדיס של פלוגת "גבעתי", שראשו נכרת מפגז ב-10 ביולי 1948. בפנטזיה המתקנת והמנחמת שפרסם אלוני ב-1956 הוא הפך לאחד החיילים הטורקים בעיר אדירנה שלחמו בבולגרים. ראשם הותז, אבל הם לא מתו. כי גם אם נכרת ראשם בקרב, הם שבים לחיים ביום קבורתם אם רק ייצמדו אליהם המקוננים עליהם. גולן נצמד לקבר וקונן, אך אלוני לא קם לתחייה.

וזה סיפורו של החייל הטורקי: "בבוקר אביב אחד, בהינתן הצו, הגיח החייל הטורקי מאדירנה מתוך החפירה, דילג על פני חוטי התיל ורץ קדימה... בעת הריצה פגעה בצווארו פצצה בולגרית וכרתה את ראשו. הראש ניתז מן הגוף, התעופף באוויר, אך הפה הוסיף לקרוא את זעקת הקרב של הטורקים והגוף הוסיף לרוץ בחמת רצח לעבר הבולגרים".

הילד בסיפור של אלוני מאמין שגם מצחצח הנעליים, האיש שמספר לו את האגדה על החייל הטורקי, הוא בעצמו מין חייל טורקי, ומסרב לקבל את מותו. "קפוץ, חייל טורקי, נתר באוויר, תהיה גיבור בגיבורים, קום, עמוד על הרגליים, ורוץ, רוץ, כמו שרצת בטרם נכרת ראשך"... זעק גולן את זעקת אלוני השב מן המלחמה.

פעם שאל גולן את אלוני מדוע אינו כותב אוטוביוגרפיה. אלוני הביט בו בשטנה ואמר: "איך? לא היה לי יום מאושר בחיי".