יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

מקובל שהפגיעה הרגשית היא טראומה. בשם הפגיעה הרגשית בני אדם מגיבים באופן רגשי ואינטלקטואלי, מחוקקים חוקים, מגיבים באלימות, יוצאים למלחמות, בשם הפגיעה הרגשית הם מוכנים למות, על מה שנראה להם פגיעה בטאבו או ככלל, בכל המקודש עליהם.

האם ניתן לסווג פגיעה רגשית כחוויה אישית, מידית ואותנטית, או כהיסטוריה משוחזרת? כלומר, האם פגיעה רגשית היא חוויה אישית שחשים בה ומרגישים אותה באותו הרגע? או תגובה משוחזרת שחושבים עליה ומגיבים ביחס אליה על פי המחשבה ואז היא תגובה חוזרת ומשוחזרת ומותנית בידע קודם, אישי, חברתי, שבטי, לאומי, דתי? במקרה השני, בפגיעה המשוחזרת, בדרך כלל היא מתקיימת בתחום המחשבה ולא בתחושה או ברגש. שתי האפשרויות הללו מתקיימות, לעיתים משולבות זו בזו ותלויות במקום ובזמן.

מקובל עלינו שמילים עשויות לעורר עונג או עלולות לגרום סבל, אבל הרי מילים אינן יכולות להרוג. מילים עשויות, או עלולות, לעורר תחושות, תמונות, מחשבות ורגשות. מכאן והלאה התגובה למילים הללו היא באחריותו של האדם ולעולם אין הוא יוכל להטיל אותה על המילים.

תחושה של סיפוק, תמונה משעשעת, מחשבה מחמיאה, רגש של אושר - אלו בדרך כלל גורמים לשמחה ולא לסבל ועל כן יש להניח בסבירות מתקבלת על הדעת שלא יגרמו לאדם להכריז על כך ש"מילים הורגות". סכנה טמונה בחוויות הטראומטיות: תחושה של מועקה, תמונה מטרידה, מחשבה מתסכלת, רגש של כעס או פחד, עלולים לגרום לאדם להאמין ש"מילים הורגות" ואז הוא עלול ליצור תגובת שרשרת הרסנית.

אנו מגדירים "אותנטי" כדבר ראשוני, חד-פעמי ובלתי ניתן לשחזור. יש להיות מודע ליחסי הגומלין שבין האותנטי לבין ההיסטורי, כמו גם ליחסי הגומלין שבין הרגש לבין המחשבה. אפשר לטעון כי כל אותנטי הוא לפחות מעט היסטורי, כלומר משוחזר, וכל תופעה רגשית מגלמת בתוכה גם מחשבה. אבל כאמור, לצורך הדיון במה שמכונה "פגיעה רגשית" נוכל לומר כי תגובה אותנטית אינה ניתנת לקביעה מראש. אם אני קובע מראש ש"הערב אפגע רגשית מהתנהגותו של בן זוגי על הבמה" - הרי שבזאת קבעתי כי תגובתי לא תהיה ראשונית-אותנטית, אלא היסטורית-משוחזרת.

היסטוריה - אפשר לקבוע מראש. חוויה אישית מידית ראשונית אותנטית - אי אפשר. לפעמים קשה להבחין בהבדל שבין ההיסטוריה לבין החוויה האישית המידית, מבחינת התוצאה של הפעולה היצירתית. עוצמת התגובה החיצונית יכולה להיות דומה, בין אם היא היסטורית-משוחזרת ובין אם היא ראשונית-אותנטית. עם זאת יש להזכיר שוב שבכל זאת יש הבדל: התגובה ההיסטורית מעוצבת תחילה במחשבה ולרוב יוצרת אצל הנמען בעיקר תגובות מחשבה ואילו תגובה רגשית מידית ואותנטית משפיעה גם על רגשותיו של הנמען. בכל מקרה, לעולם לא נדע בוודאות אם "פגיעה רגשית" היא אכן רגשית או נובעת ממחשבה על הרגש.

לדוגמה: במאי אחד פרסם מעל דפי עיתון, מאמר ארוך ובוטה שהיה מכוון למבקר תיאטרון מסוים ובו האשים את המבקר בכל חוליי התרבות המקומית. לאחר מכן העיד אותו במאי: "באופן עקרוני אני מכבד את מוסד הביקורת, אבל באופן אישי הביקורת שלו פגעה בי ורציתי לנקום בו ולהשפיל אותו ושגם הוא יחווה פגיעה רגשית!"

המאמר, שנכתב יש לשער, מתוך פגיעה רגשית ונועד ליצור אצל אותו מבקר פגיעה רגשית, גרם, מסתבר, לתגובה שונה. אמר המבקר: "כיצד זה במאי טרוד בענייני יצירה כמוהו, טורח ומייחד מזמנו היקר לכתיבת מאמר שכולו מכוון אלי? הרי זה בהחלט מחניף לי!"

כל מבקר מבין שביקורתו יש לה השפעה רגשית ו/או אינטלקטואלית על היוצר המבוקר. אבל באופן פורמלי, זכותו להתעלם מכך ולכתוב ללא מורא וללא משוא פנים. הבמאי שנפגע רגשית ביקש ליצור אצל המבקר את אותה תבנית תגובה שנוצרה אצלו - הפגיעה הרגשית האותנטית. אבל בשום אופן לא יכול היה אותו במאי להבטיח שאכן תתקיים אצל המבקר אותה הפגיעה הרגשית.

איננו יכולים לקבוע מראש, כי בכל פעם שנפגוש בתופעה מסוימת - ניפגע באופן רגשי ומידי. האם אמירה זו: "בכל פעם שאני רואה את צלב הקרס, אני נפגע רגשית!" יכולה להיות נכונה בכל מקרה? ודאי שלא. מה שעשוי לקרות הוא, שלפעמים יתעורר הרגש - כעס, שנאה או כל רגש אחר ולפעמים תתעורר המחשבה שצלב הקרס הוא סמל מתועב, בגלל שהוא מתקשר למטען חוויות מסוים מאד לבני תרבות המערב במאה העשרים.

פועל יוצא מכך הוא העיקרון, שפגיעה רגשית אינה ניתנת לשקילה ולמדידה הדדית ואף לא להשוואה או לכימות. פגיעה רגשית שמתעוררת אצל אדם אחד או קבוצת בני אדם, אינה יכולה להיות ברת השוואה לפגיעה הרגשית של זולתם. פגיעה רגשית גם איננה ניתנת להעברה אל הזולת ולא לשמש כעילה לפגיעה בזולת.

יוצא מהכלל הוא תחום האירוע האמנותי. בתחום זה שמורה לכל יוצר או קהל הזכות לפגוע ולהיפגע רגשית מבלי שתיגרם לאיש פגיעה פיזית אלימה. בתחום אירוע אמנותי התוקפנות יכולה לבוא לידי ביטוי באמצעות היצירה, שמתפקדת כאמצעי למתן ביטוי לטראומה ולשחרור ממנה, אך לא אלימות פיזית כלפי הזולת. שהרי זהו תחום מוגן, שיש לפעול בו מתוך שמירה קפדנית על שלומו ורווחתו הפיזית של הזולת והוא תחום הפנטזיה האנושית, שגבולותיו בנפש רחבים מאד.

(המעגל הפתוח 2017, עמ' 47)

שלכם באהבה,
אמיר אוריין