הצטרפו לאיגרת השבועית

מתי הוא הזמן הנכון ביותר ליצירה? בהנחה שאין אנו שרויים במצב של התנגדות, עכשיו הוא הזמן.



עיתון "הארץ" פרסם  כתבה על כוכבים בצרות. הצרה התורנית היא שחקנים ש"מתקשים לצאת מהדמות". הכותרת: "נכנסו להם לוורידים: המחיר הנפשי שהוליווד גובה מכוכביה". כותרת מטעה. כי במקרה הזה מטיחים בהוליווד אשמת שווא. לא היא אשמה ואין כאן כלל אשמה.


הדמות פורצת

שחקנים מכירים את התופעה הזאת שבתקופת העבודה על דמות או בתקופת ההצגות או גם אחרי סיום צילומים. פתאום הם מוצאים עצמם בחיי היום-יום, במהלך מפגש חברתי כלשהו, מדקלמים מתוך הטקסט של הדמות, או מתנועעים לרגע כאילו היו משחקים את הדמות, מבלי שהתכוונו לכך מראש. זו תופעה טבעית וחביבה ואין לחשוש לה. מתי יש לחשוש? כאשר השחקן פוחד שהוא מאבד את עצמו, בין "עצמו" לבין הדמות.

 

טעות אנוש קריטית

ההבחנה "מתקשים לצאת מהדמות" היא מטעה. אולי כך סבורים מי שלא חוו משחק בימתי מימיהם ומבינים אותו באופן תיאורטי או להפך, בהבנה לא רציונלית. ראשית, אם "מתקשים לצאת משם" פירושו של דבר שמראש לא היה צריך "ללכת לשם", בכל אופן לא באופן שהלכו ואז ממילא לא יהיה קיים הקושי "לצאת" ממקום שאולי קטסטרופה כלשהי ממתינה בו. פירוש הדבר שטעות אנוש נעשתה בשלב מוקדם ביותר של המפגש עם "הדמות".

 

שלוש הנחות יסוד

הנחות אלו מקובלת על רבים אבל לא תמיד מיושמות כראוי:


1. "הדמות" אינה קיימת. הדמות היא מקבץ של תווים מנחים להתנהגות מילולית, צלילית, תנועתית, במשחק של תפקיד בדיוני. היוצר "מפיח חיים" במקבץ הזה. זאת לא רק במקרה שהדמות ידועה כבדיונית כמו לשחק את אלוהים אפילו שיש עליו השערות אינספור וחזיונות והתגשמויות פיזיות, אלא גם במקרה ששחקן משחק דמות היסטורית, כמו דני דה-לואיס ששיחק את אברהם לינקולן בסרט "לינקולן" וג'ים קארי ששיחק את אנדי קאופמן בסרט "איש על הירח".


2. שחקן לא מזדהה עם דמות. אבל רצוי שהוא יהיה אמפטי כלפיה. משחק כשמו כן הוא. פעולה בדיונית שאני עושה לפי תנאים נתונים ומשתנים במרחב מוגן. ברגע שבו המרחב חדל להיות מוגן – ע"ע ליצנים המטילים טרור על אזרחים. זה לא משחק. במקרה של הליצנים זוהי עברה על החוק. סטניסלבסקי דיבר על "אִם": "אם הייתי כך וכך איך הייתי פועל?"


3. אין "נכנסים לדמות": אולי עניין לשוני ובכל זאת קריטי. הביטוי המתאים הוא מלבישים את הדמות עלינו. כמו שבהליכה לעבודה אדם שם על עצמו את דמות התפקיד שלו בעבודה. לרוב מדובר בטקסט שונה והתנהגות שונה מאלו שבבית.

 

הנושא בטיפול: גבולות

העיוות נובע מרשלנות בשמירת הגבולות בין חלקי האישיות היוצרת. כך מופר האיזון שבין ה"היסטוריה" לבין "החוויה האישית המידית". במילים אחרות: ההשתקעות בגילום הדמות הכתובה, שהיא "היסטוריה", חייבת למצוא איזון במשחק עם הטקסט על בסיס חוויה אישית מידית. במילים אחרות: יש לבחון מה קורה לדמות שהיא ה"היסטוריה", אל מול מה שקורה ליוצר, באופן האישי ביותר, שזו "החוויה האישית המידית".

 

דוגמה פשוטה ביותר: נניח שה"היסטוריה" של הדמות בקטע הזה היא התמוטטות עצבים שנגרמת בגלל שכל העולם נגדה ו"החוויה האישית המידית" של היוצר היא שזה עתה סיים אכילתה של מנה מדהימה של סלט ובטנו רווה רוב נחת וסיפוק והוא חושב שהעולם יפה. על מנת ליצור איזון אישי והרמוניה יצירתית יש למצוא את המקום והזמן לתת ביטוי לשתי החוויות הללו זו אחר זו ברצף. אם קיימים התנאים למתן הביטוי של שתי החוויות. נוצר איזון נפשי החיוני כל כך ליצירה.

 

מנחה-שחקן חוויה אישית

בשלב ראשון של תיקון, די שהיוצר עונה על ארבע שאלות היסוד של החוויה האישית המידית וכבר הוא יודע "מי הוא" ברמה זמינה מידית ומתוך ארבע התשובות מסתעפים קשרים נוספים ויוצרים רשת הגנה לנפש. דוגמה פשוטה של מנחה-שחקן המכוון לחוויה אישית מידית:

מנחה: תחושה?

שחקן: לחץ בחזה.

מנחה: ראוי שננשום נשימת אנחה גדולה וטובה... טוב. תמונה?

שחקן: אתה יושב בכורסא.

מנחה: טוב. מחשבה?

שחקן: החיים יכולים להיות גם יפים.

מנחה: טוב. רגש?

שחקן: אהבה.
מנחה. טוב. מכל הדברים שאמרת, מה ברגע זה קיים באופן בולט יותר או אולי יש חוויה חדשה?
שחקן: התלהבות.
מנחה: טוב. אם ההתלהבות הייתה אומרת את הטקסט של הדמות שלך, איך הייתה עושה זאת?

שחקן: (מגיש את הטקסט כנ"ל).

 

נדרשות ארבע הבחנות פשוטות כדי למקד את האדם הסביר ולסייע באיזונו הנפשי. לאדם סביר פחות, נדרש מאמץ נמשך יותר וגם זה אפשרי. 

 

נפלנו מכוכב אחר

בהנחה שתופעת "הדמות המשתלטת", לרוב היא זמנית, מדוע הם סובלים עוד?

בדרך כלל מדובר בכוכבים ואלו אנשים בודדים מאד. רבים מהם סבורים שהסביבה הקרובה וזו שאמורה להיות תומכת, לא באמת מבינה את הצרכים שלהם. לא מדובר בהערצת כוכבים, אלא בהבנה אישית פשוטה חמה ומערסלת שקיימת אצל אנשים מן הישוב. החסר הזה עלול להתמלא בהתמכרויות. אחת מהן היא ההתמכרות לדמות על חשבון האיזון הנפשי.

 

אם נביט אל תוך עצמנו פנימה,

נגלה שכולנו בעתות משבר כתינוקות שנפלו מכוכב אחר.

כולנו זקוקים למעט חסד. 

שלכם באהבה,
אמיר אוריין

לאיגרת השבועית של 2017 . 10 . 11