אני גר בשכונה מאד אינטליגנטית. כל הזמן משליכים ספרים לרחוב. ספרי הגות ועיון, ספרי לימוד, שירה, פרוזה, בישול, רומנים למשרתות. עוברים ושבים עוצרים לידם, פותחים אותם, מעיינים בהם ונוטלים לעצמם. מה שמיותר לזה והשליך, בא זה ונוטל ומתברך לעצמו על כי זכה באוצר מן ההפקר ועכשיו הרי זה שמור לו.

פעם ספרים היו הכרח קיומי. שמו אותם בחדר האורחים שהיה מכונה אז סלון והתפארו בעצם נוכחותם בבית. היום שמים אותם בחדר העבודה או בחדר השינה ובסלון מציבים שכיות חמדה, עיצובים של חומר. ידידי, פרופסור אמריטוס, כלומר, בגמלאות, הניח לספריו שיהיו מפארים את הסלון שלו ובכך הוא מעיד על עצמו שהוא שייך לאליטות הישנות ולפחות בעיני אליטות חדשות מסוימות, הרי הוא חייב מיתה.

כשבאתי אל הסלון של ידידי שספריו ממלאים אותו מרצפה עד תקרה ומקיר אל קיר, מיד חשבתי שזהו מקום טוב לעשות בו תאטרון חדר. יום אחד זה אכן קרה. כי מה יעשו כל המגורשים בני האליטות הישנות? יתכנסו בחדריהם ויעשו בהם אמנות.

באהבה,

אמיר אוריין