סופר בישראל מקבל שקל וחצי על כל ספר שנמכר בחנויות. כך אמר השבוע הסופר חיים באר בראיון ב"הכול דיבורים", רשת ב', קול ישראל. לאן הולך כל הכסף שאנחנו הקוראים משלמים? לתעשייה כמובן.
תרבות מופרטת היא מקום שבו העיקר - היוצר ויצירתו - הופכים לטפל, ואילו הטפל - מערכת השיווק - הופך לעיקר.
ובאותו עניין, הסופרים עדיין לא קיבלו את שכרם על השאלת ספרים בספריות עבור שנת 2009, ובאותו עניין במקום אחר, בתיאטרונים אחדים מעוכבת משכורתם של שחקנים, ויוצרים ממתינים לשכרם במשך חודשים.
תרבות מופרטת היא בורסה מתעתעת. היא הימור לא משתלם כלכלית ועל כן עליה להיות עסק מסחרי ולזנוח ערכים של אנושיות ומוסר.
יוצרים זכאים לחיות מיצירתם.
יוצרים לא מוכרחים לחיות מיצירתם.
באותו ראיון אמר באר שהוא לא רוצה שהממשלה תסבסד אותו.
השבוע נודע שמפלגת "ישראל ביתנו" סבסדה את תיאטרון גשר ונתנה לו ממון לשיפוץ הבניין. שלא לפרסום ולא לייחוס, מודים מנהלי תיאטרונים אחדים ש"הם", כלומר מוקדי הכוח, יושבים להם על הצוואר ואי אפשר להציג בפני הקהל כל יצירה שהיו רוצים להציג. גם הקהל לא רוצה. "הרוב אף פעם לא צודק", אומר גיבורו של הנריק איבסן במחזה "אויב העם". חיים באר לא רוצה שהממשלה תיתן לו כסף. הוא יודע שכל אגורה שהיוצר מקבל ממוקד כוח כלשהו, מחייבת אותו כמו הסכם לא חתום, כמו הסכמה שבשתיקה. ליוצרים רבים זה לא ממש משנה. הם מרצונם עושים בידור לשביעות רצונם של הקהל ושל מרכזי הכוח. זו זכותם ואיש לא יכול לבוא אליהם בטענות.
בישראל התיאטרונים מקבלים סבסוד מהממשלה, כספים מגופים מסחריים, תלויים בקהל המנויים שלהם וצוברים חובות של מיליונים. בתנאים אלו אין אפשרות לדבר על חופש יצירה אלא על שיקולים מסחריים בלבד.
חיים באר רוצה לשמור לעצמו, ואולי אפילו למראית העין, על חופש היצירה שלו.
חופש יצירה יחסי קיים גם בהתקשרות לממון של מוקד כוח, בתנאי שאתה מבדר את הקהל ושומר על שקט תעשייתי.
חופש יצירה מלא קיים רק בניתוק מוחלט ממוקדי כוח, דבר נדיר בימינו וזהו כמובן דבר שאי אפשר לדרוש מאף אחד. זו חייבת להיות בחירה אישית.
(קטע זה אינו מופיע בספר "המעגל הפתוח")
