חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

(נפוליון - חי או מת!)

במגדל הצופה על עמק יזרעאל, חבוש כובע אוסטרלי של נוטר, חשב נסים על רותה באחוות ניצולים. שניהם הגיעו ממשפחות עגומות, ואף על פי כן שניהם ידעו שמחת חיים: "דומני שיש בשנינו אותה התכונה לשמחת חיים... רצנו, צחקנו ושמחנו... בסביבות הירקון בחורבה עזובה של כפר ערבי שקראנו לה ביתנו... הלכנו לנמל... אלמלא הייתי מתבייש משום מה להיות סנטימנטאלי יתר על המידה הייתי כותב אודותיה דברים שאתה קורא בספרים מסוגו של מופאסן".

"אהבתי לרותה היא אי קטן של שקט ומנוחה", הוא מספר ליומנו. הם הולכים לקולנוע ולתיאטרון. רואים גם את פדרה ב"הבימה" עם חנה רובינא. "לא נוח לי לומר שרובינא לא הייתה פדרה גדולה, מסקין נפלא". אחר כך הם שותים מילקשייק בקפה "ברוקלין" ברחוב אלנבי ומצחקקים, כי עוד מעט יורידו מסכות.

ואכן, אחרי הטיול בחיפה ובנהריה, כשהיה בן תשע-עשרה, קרה הדבר במידת הטוהר הנכונה: "ראיתי את גופה. פשטה את חולצת הפיג'מה מעליה. שוב לא היה טעם להסתיר התפעלותי מיפי גופה. ייתכן שהשפיע משחק האור והצל של השעה. מעולם לא העליתי בדעתי שאפשיט נערה האהובה עלי או נערה שמעריך אני, שהוגה אני עליה תמיד, ויחסי אליה לא השתנה בשל כך. להפך, ממש הערצתי את גופה. יראתי לנגוע בה שמא תקלקל את התמונה. אהבתי אותה. אוהב אני אותה". 

פעם, כשהיה נדמה לו שרותה מתרחקת ממנו, כתב לה שיר תחנון עם פזמון חוזר מגוון: "כי ללא אהבה / אני משול כמת / ואינני שמח ואין בי מאום ואיני בוש בכך... כי ללא אהבה / אין אנו חיים, / כי בה לבדה / אנו שוב ילדים זכים וטהורים", "כי ללא אהבה / אין בי מאום ואינני חי, / אין זה שיר רותה, אני עורג אלייך./ אנא פתחי לי את לבך". 

הימים היו ימי חסד עם מחוות אהבה מתוקות. יום אחד הגיע הנוטר לחופשה, והביא לרותה הפתעה: כדורון מקופל בתוך נייר עיתון. כשפתחה אותו מצאה כרטיס "אגד" אדום מגולל ומצדו השני כתוב "It Is Love, Love, Love". שיר כזה התנגן אז במצעד הפזמונים. וגם פואמה עגמומית חיבר לה אז: "ילדתי הרכה עם ערב / ברוגע בין ערביים / כשציפור מצייצת / וכחולים השמים / ערגי נא אלי./ ...אפלולית של ערב קיץ זוהרת על פני האדמה,/ כה שלווים ודמומים העצים, / אנא בואי אלי".

כשחזר לתל אביב בסיום הנוטרות חיפש נסים עבודה, עבד במילוי בנזין, שלח סיפורים לעיתונים "הגלגל", "הרומן הזעיר", "הדים", וניסה לצייר את אליליו: את קתרין הפבורן, פרנק סינטרה, האמפרי בוגארט, לורן באקל. עוד ספינת מעפילים הגיעה לחוף עתלית, רותה חברת "ההגנה" נמצאת שם. אנשי לח"י מפוצצים עשרות מתקנים, ונסים זועם ביומנו על הכוחניות שלהם שעלולה לפתוח מעגל איבה אינסופי. שאול אחיו הצעיר חבר בלח"י, נסים מנסה לשכנע אותו לוותר, אבל שאול הולך לאיבוד, "נסחף במערבולת", כותב נסים ביומן. 

(המשך יבוא)