שם המלון היה "ים המוות" ואורותיו התנצנצו למרחקים בערבה. אך עוד לפני ארוחת הערב, בצאתי מחדרי, קראתי לו "מלון אנשי המאוד", על שום אורחיו שחלפו על פני במסדרון הארוך, המרופד ארגמן עמום ורך. כרסתנים מאוד. צנומים מאוד. גבוהים או נמוכים מאוד. בזוגות בשלשות. מטיילים מתון מתון בשיחה מלוחששת.
חדר האוכל היה מלא מפה לפה. כפות כסף מבריקות, למאות, הקישו בחרסינה ובתותבות, חליפות. נדחפות בכתפי המלצרים, נעו דלתות הזכוכית הענקיות הלוך ושוב, מדליפות בזרם
דק צליליה האלקטרוניים של תזמורת בנות לוט.
בנות לוט, זקנות ולבנות עד מוות, נגנו בבאר הסמוך. מפעם לפעם עלו מכלי הזמר להשתחוות. חרש חרש, באצילות, מחאו אנשי המאוד כפפה בכפפה שלוש פעמים.
בלילה נפתחה דלת חדרי. בפתח עמד זה שלא ראיתיו שנים רבות. מיד הכרתיו למרות המגבעת שכיסתה את מחצית פניו.
"דבר לי אליך." אמר.
"איך ידעת למצוא אותי במקום הזה?" – שאלתי.
"העקבות הוליכו" – אמר.
"לים המוות?"
"למוות בים..." גיחך.
ישב בקצה מיטתי.
"דבר לי אלייך," חזר ואמר.
"דבר", אמרתי.
הוא דיבר ואני לא הבנתי דבר. המילים, זרות ורחוקות, נעתקו מפיו מהומהמות ועמוקות. לא הקשבתי עוד. מבעד לחרכים שבדלת ראיתי את אחרוני אנשי המאוד הולכים לחדריהם. רק שניים, שני גברים כמדומה, חבושי מגבעות כזו של ידידי, עמדו ללא נוע ולא זזו מאצל דלת חדרי.
"אורבים לך", אמרתי.
"שם?" אמר.
"כן", אמרתי, "אורבים לך."
"סתם", אמר.
"לא", אמרתי, "תיגש ותראה!"
"טוב", אמר.
הוא ניגש לדלת.
"רואה?", שאלתי.
"לא". הוא שיקר.
"אינך רואה אותם?"
"לא", אמר, "אין אף אחד".
"שניים!" אמרתי.
"רק כובעים", אמר. "שום דבר".
"טוב", אמרתי, "פתח".
הוא פתח.
הירייה נשמעה היטב וחבטת גופו הצונח.
קמתי מושכת נמרצות בשובל המתפתל של כתונת הלילה. להימלט, חשבתי, להיחלץ מהר. לברוח לפני שהם ייכנסו. יחנקו אותי במגבעות! יגררוני מכאן מתנדנדת. "שיכורה... שיכורה...", יילחשו אנשי המאוד מציצים מן החרכים.
אחד מבעלי המגבעות עצר אותי ליד הדלת.
"עכשיו תורך", אמר.
השני גחן עדיין על גופו (או גופתו, זאת לא ידעתי) של ידידי, זה שלא ראיתיו שנים רבות.
"אל לכם לרצחני!" אמרתי בלהט. "אל לכם לרצחני! אני רוצה לטבוע בים הזה. אומרים שצפים עליו. אני בטוחה שזה לא נכון".
רצתי לאורך מסדרון הארגמן, דופקת על כל הדלתות ואמנם החלו המאודים יוצאים מפתחי חדריהם.
"אבוד", רטן הראשון.
"עזוב אותה!" הלעיג השני בנחת. "צודקת. היא לא תצוף."
ניצלתי.
לאיטי, חזרתי אל זה שהיה אהובי לפני שנים רבות. עד שהגעתי כבר עמדו עליו האנשים בלבן. הוא שכב על אלונקה. זרועותיו בלבד נותרו באורכן הטבעי ועתה היו מקיפות ומחבקות את רגליו הזעירות. ראשו נח על המגבעת ופניו חיוורים ואפורים כים נגוע.
"תהיה בסדר", אמרתי לו.
האח הרחמן נכנס בעקבותיי אל החדר.
"הוא יחיה?" שאלתי.
"כן", הוא אמר.
"הוא יוכל לדבר?"
"לא," הוא אמר, "רק ללחוש".
"ו..." המשכתי "הוא יחזור ויגדל?"
"לא", הוא אמר, "הוא יהיה קטן מאוד".
"אבל...".
"אין דבר," אמר האח הרחמן. "הוא יתגורר במלון הזה. במלון הזה זה בסדר".
"כן," עניתי, "כן, שמתי לב."
(שולה מגידו)
