הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!" (דוד מעיין, במאי)


"אני רוצה לדעת איך הם משקרים בעניין המלחמה"

 

שלושה חיילים גסי נפש חולקים תא מאסר עם המספר בכלא צבאי, בסיפור בעדנה עוּרָה לבי, מעין סיפור אהבה רומנטי לאסירה, כלומר, אהבה לא ממומשת. המספר נשבה בקסמי שירתה של אסירה הבוקעים מאגף הנשים. "מעודי לא שמעתי קול נאה מן הקול ההוא, כה צלול היה, כה רך, כה מלא כמיהות"... האסירה הופכת לדמות נאצלת בתוך נפשו: "בת מלכה," "איילה קלת רגל". חבריו לתא, העדים להיקסמותו משירת האסירה, ויודעים את רגישותו ופגיעותו, מתעללים בו, רומסים את רגשותיו. הרשע בימי מלחמה משגשג. מתחילים בערבים וגומרים בחברים. "החתיכות האלה זונות חת-חת, החתיכות האלה". הם מספרים לו על שמוליק ששכב עם האסירה המזמרת, שהיא בכלל זונה: "אבל את זו הזמרת, חביבי, את זו הוא הרקיד חזק! עשה ממנה קרוסלה, חביבי".

סופו של הסיפור שייך לפרק אחר בעולמו של אלוני, הפרק על אהבה, נשים ונשיות: כשהמספר מגיע לאסירה לבסוף, הוא מאבד עניין, או אומץ, להתמודד עם החלום.

 

ב-1951, במבט הולך ומתרחק מהמלחמה, כשאופק התובנה מתרחב, אלוני מתבונן במלחמה שבה השתתף כעל מהות ישראלית. הוא כותב סיפור סאטירי נוקב שנושאו הוא צבאיות שיטתית, מיליטריזם. הסיפור מזכה אותו בפרס ראשון בתחרות בינלאומית לסיפור קצר ("המבדק העולמי לסיפור הקצר"). אולי מפני שהוא כתוב כאגדה, נעלמה מהקוראים בישראל החתרנות העמוקה, ולמחלקי הפרס, אמריקנים כנראה, לא היה אכפת.

שלושה יוצאים לדרך, בסיפור המסע של אלוני: איכר ישר דרך ותמים, ואיתו חייל ומשורר נלעגים, טורפניים, שצבאיות מגרה אותם. המשורר מתלהם בפאתוס. בני הנעורים "העזים והפראיים בגופיהם השמֵימיים" מעוררים בו השראה ומלבים בו שלל מליצות (עוד אחת מהתקפות אלוני על ההשגבה של החיילים והמלחמה ותשפוכת המילים השקריות). ידידו של המשורר, החייל, משוגע לדבר אחד: בכל מצב ובכל נוף שבו ישימו אותו הוא יראה קרבות ומלחמה: "שער בנפשך מה קרב נהדר עלול להתחולל במקום הזה שעליו דורכות כפות רגלינו". השניים חוטפים איכר ממשפחתו, מעבודת האדמה המועילה והאהובה עליו, תולשים אותו מאדמתו ומאלצים אותו לנדוד איתם תוך איום על חיי משפחתו. העילה לחטיפה מגוחכת, וכך גם רוצה אלוני שנראה אותה: על האיכר לראות איתם את "התעלומות שמעבר לרכסים" – לראות כמותם למרחוק כביכול, ללכת אל מעבר לנהר, להכיר "תורות וחוכמות ומהלכי עולם". תחנוני האיכר שייתנו לו להישאר במקומו אינם עוזרים לו. גם ההסבר שלו, ש"דעתו לא נתפנתה להגיגים וכיסופים כאלו," אינו מספק. המשורר והחייל רוצים לגרור אותו אל עולמם הנאור כביכול. בדרך לנהר הוזים המשורר והחייל חזיונות של גבריות, קדושה ומלחמה בתוך הנוף התמים. "הנה רואה אני את החיילים המסתערים ושומע אנוכי את הלמות התותחים, ולעיני מתברקים האווירונים הצוללים בהנחיתם פצצותיהם על ראש האויב," אומר החייל מול גבעה חשופה וקירחת, שאינה מזמינה שום מלחמה, וממשיך בדבריו התלושים מהמציאות, עד שעיני המשורר לוהטות באש. אז אומר המשורר: "חוזה אני את גיבורינו הנועזים, הבזים לסכנה ומחרפים נפשותיהם למעננו, והנה הם אצים בתוך שטף הקרב כרוח סער, מלומדי מלחמה, אמיצי רוח ובעיניהם אהבת מולדת ונכונות הקרבה"... וכן הלאה קלישאות בתוך אכסטזה ריקה.

לבסוף מגיעים השלושה לנהר. אבל סמוך לנהר רובצת מפלצת קשקשים מגואלים בדם. המפלצת דורשת לאכול אחד מהם, כי רק אז תרשה להם לחצות את הנהר. המשורר והחייל מקריבים את האיכר כמובן. "המשורר והחייל לא העלו על דעתם כי מאווייהם ורצונותיהם עשויים להתבטל. נפשותיהם כמהו אל עבר הנהר, וכל קורבן לא נחשב בעיניהם". לפני שהמפלצת זוללת אותו נפרד האיכר מחייו, נזכר במשפחתו, עד שהמשורר המגורה שולף עט, ורושם את דבריו בפנקסו. דמעות זולגות מעיני המשורר. גם עיני החייל מתכסות לחלוחית שעה שהוא ניצב מתוח על עומדו לרגל האירוע: טקס ההקרבה של האיכר.

אבל לאחר שחצו את הנהר, שומעים החייל והמשורר את המפלצת צוחקת באלפי ראשיה, שמחה לבשר להם שאם ירצו אי-פעם לחצות את הנהר בדרך ההפוכה, היא תהיה רעבה כפליים ותאכל את שניהם.

החייל והמשורר לא יוכלו לשוב לביתם, הם נידונים לנדודי נצח, "תמיד-תמיד, לבלי חזור". המשל באגדת הזוועות שקוף : החיילוּת היא התגלמות הרשע וחוסר המצפון. היא ממשיכה ללבות את עצמה גם לאחר מלחמת העצמאות כהכנה למלחמה נוספת. הפייטנות גבוהת המילים, המשגיבה את הלוחם, מדרבנת צעירים לרוץ אל מותם ומבטיחה את הנצחת המלחמה. העונש של המשורר והחייל על הקרבת האיכר, יוצר הארץ, הבונה מה שהם הורסים, יהיה נדודים בשטח הפקר או היקרעות לגזרים בפיה הרעב של המפלצת.

מיהי המפלצת? אולי מפלצת הלאומנות?

(המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2010 . 8 . 19