הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!" (דוד מעיין, במאי)


(סיפור)

 בני אדם הם באמת מוזרים. כמה שהם אוהבים ללכת סחור-סחור במקום לגשת ישר לעניין, אל הגרעין של הדברים, אל האמת הפשוטה. כך הם חונכו, להיות מתורבתים ולהעמיד פנים שאינם קולטים את המובן מאליו, עד שאפילו היה פיל שרוע באמצע החדר היו טוענים שהם לא רואים דבר. ואם נצרכתי לדוגמא לכך הרי שקיבלתיה רק לפני מספר ימים, כאשר אותה נועה בהתה בי במין תמיהה מבועתת לאחר שבסך הכול אמרתי לה את מה שמן הסתם ידעה למן הרגע הראשון. היא הצטנפה בשתיקה עמוקה, מרוחקת, כמו נעטפה בבועת זכוכית אטומה, ובמשך שעת הנסיעה הביטה כאחוזת כישוף בנוף שחלף מבעד לחלון. הייתי מאוכזב. כמעט עשרים שנה לא נפגשנו ויכולנו להעביר את הזמן בהתרפקות נוסטלגית על ימי התיכון הרחוקים. אך גם היא, כך הסתבר, לא שונה משאר האנשים.

 

בהתחלה היא הייתה דווקא לבבית, ולפחות לזמן מה היה נדמה ששמחתה כנה. זיהינו זה את זה מיד משהתיישבה על הכיסא שלמולי, כשהרכבת כבר החלה לנוע בערסול מנומנם ויצאה לאיטה מן התחנה ההומה.

"מזמן לא ראינו אותך בסביבה!" הכריזה בקול מתלהב כשלחצנו ידיים.

 

סיפרתי לה את קורותיי בקצרה. המעבר לתל אביב, השירות הצבאי, לימודי הארכיטקטורה, הטיולים ברחבי העולם. על האשפוזים דילגתי. את זאת היא יכולה לקרוא ללא קושי בעיניי. אחר כך, במין לאקוניות מתנצלת, דיברה גם היא על עצמה: נישואים כושלים, שני בנים בגיל הנעורים, היא הצביעה על ירכיה העבות וגיחכה בעליזות מרירה, עסק חדש למכירת בגדים שפתחה לא מזמן במרכז העיירה. ואז, לאחר שהות קצרה של דומיה, בעוד הכרוז האוטומאטי מודיע על התחנה הקרבה, צמצמה שפתיים בחוזקה, ורק לצורך התגרות, רק כדי לסחוט מפי את ההודאה שבין כה וכה הייתה כתובה על מצחי, שאלה:

"אז מה משיב אותך אלינו?"

"מה זאת אומרת?" עניתי וזקפתי ראש בתיאטרליות, "אני בא כדי להרוג את גיל כהן".

 

לא נקפו שניות רבות עד אשר הבנתי את מה שהייתי צריך לדעת מלכתחילה:  גם נועה הזו, למרות החביבות הקורנת ששפעה מפניה העגלגלות, היא בסך הכול עוד אדם תימהוני שמעדיף להסתתר ולהעמיד פנים. כאב צורב של חרטה אחז בי על שהנחתי לתקווה לצמוח בליבי, שהרי החיים לימדוני שגם היא תתנפץ לבסוף על מצוקי המציאות, ממש כמו הגלים הקוצפים שבמפרצון הקטן והיפהפה ההוא, אשר הייתי מבקר בכל יום מאז הותר לי לטייל מחוץ לגדרות המוסד, שם הייתי מתיישב על גוש הסלע המשקיף ממעל, שואף מלוא ריאותיי מאוויר הים הצלול ומתכנן לפרטיה את נקמתי.

 

עד שהגענו לתחנה הקטנה של עיירת ילדותי שקעתי בהפגנתיות במדור ספורט מהוה שנח על השולחן שבינינו. במאמצי על עצרתי בעצמי מלשאול אם גיל כהן עדיין מתגורר שם בכלל. זה היה עשוי לחסוך לי זמן יקר. אך אני שמח לדווח שהתאפקותי צלחה, ומיד עם עצירת הרכבת היא אצה לדרכה בלא להיפרד ואני החלטתי לשבת בבית קפה סמוך כדי לחשב ברוגע את צעדיי הבאים. הרי אם הבנתי דבר אחד בשנים האחרונות זה שקהלת אכן צדק, לַכֹּל זמן ועת לכל חפץ, עת מלחמה ועת שלום, עת לסבול ועת לנקום, עת להרוג ועת לרפוא.

 

מלצרית צעירה הגישה לי את הקפוצ'ינו בפנים אדישות. המשקה החמים סילק את הקדרות ששרתה על נפשי, ובסקרנות ילדותית התחלתי לסקור את הרחוב המצטבע בגווני השקיעה, מתביית על פניהם של העוברים והשבים כדי ללכוד ברשתי הזוממת איזה קלסתר מוכר, איזה סוכן נאמן שיוליכני אל קורבני. בזהירות מחושבת, לבל אעורר חשד בקרב היושבים אל השולחנות, השחלתי כף יד מגששת אל הכיס הפנימי של מעילי וליטפתי בקצות האצבעות את המתכת הצוננת של הכלי הישן, אשר סחבתי ביום שלפני מהארון הפינתי שבמשרד של אליהו. הכול כבר מוכן.

 

אכן, מזה כמה שבועות הגיתי ביום הזה. בעצם, מאז שחלפה בי המחשבה המכרעת ההיא- למן הרגע שפקעה בי המסקנה החותכת, הבלתי נמנעת, אשר מהשלכותיה לא יכולתי להימלט. לא היה דבר אחר שהעסיק את נפשי. ישבתי אז על המשטח המחוספס של הסלע הבולט מעל המפרצון. שאון הגלים הנשברים בקצף מילא את היקום בנוכחותו הספוגית, המלחשת, ובגופי קדחו רבבות הרהורים אילמים וחסרי חוט שידרה. וברגע אחד, בעוד זרועותיי חובקות את ברכיי המקופלות ושיערי הארוך מתבדר במחול של טירוף, צצה יש מאין איזו אדווה רוטטת והציתה בבשרי צמרמורת מקפיאת דם. השמש הלוהבת כגחל כבר החלה לגלוש במורד הרקיע הצלול, מקרינה סביבה זוהר כתום וסגלגל ומפיחה עוז בחבורה של שחפים, שנסקו מעל המים בצווחות עליזות. מתחת לעורי החל לרחוש דגדוג קליל, אשר ניזון מהמקצב הכאוטי של הגלים המתמוססים למרגלותיי, והוא הלך וגבר, הלך וכבש את גופי עד שהפך להרגשה מוזרה של עונג, של התעלות שקטה וענוותנית, כאילו נפל בחלקי לחוש להרף עין, לשבריר נדיף של זמן, את המגע המרפרף של כנפי השכינה. אור רחמני וחמים הפציע בקרביי, ולמרות הקיטש שבדבר הנחתי לדמעה אשר נבעה מזווית עיני לגלוש במורד הלחי ולהרוות במתיקותה את פי היבש, הלום הצמא.

 

לפתע היה הכול בהיר ונהיר כיום קיץ שטוף שמש. אבל האחות המזדקנת שביקרה בחדרי באותו ערב כדי להעניק לי את הגלולות לא נדבקה בהתלהבותי, ואף על פי שבוודאי זיהתה בעצמה את הנהרה שנדלקה בפניי סיפרתי לה על החוויה ועל ההבנה שאליה הגעתי, והיא הניפה כף יד מבטלת ואמרה בקולה הצרוד, רווי השנים ועשן הסיגריות: "כבר ראינו הכול. אתה לא כזה מיוחד".

 

אך רוחי לא נפלה בי, וביום שלמחרת לכדתי במסדרון את ד"ר מקסימוביץ', אשר התהלך לאורכו בצוותא עם ד"ר שחאדה מנהל המוסד, ושניהם כאחד שמרו על איפוק, כמצוות אנשים מלומדה, ונמנעו מלהסגיר כל רגש של התלהבות שבוודאי פכפך בהם למראה עיניי הדולקות כנרות. בעקבות הפצרותיי הועילו להיכנס לחדרי ולהאזין לסיפור, ולבסוף הפליגו כהרגלם בשיח מלוחשש, בדואט מסקרן של שני מבטאים כה שונים, ומשחדלו פנה אלי ד"ר שחאדה, הסיר את משקפיו המסוגננים ושאל:

"למה אתה חושב שאותו גיל כהן הוא מקור הסבל שלך?"

 

כמה מבדח הוא נראה בהתעקשותו לשאול את מה שהיה כה ברור מאליו. אך אני, כאדם שיודע להעריך שעשוע טוב, ריציתי את תשוקת המשחק שלו.

"אין דרך להסביר את זה," השבתי בקריצה, בעוד המיטה שמתחתיי משמיעה חריקות קצובות ומטרידות, "אני פשוט יודע."

חייכתי לעצמי בנחת.

 

הם יצאו להתייעצות ושבו לאחר מספר דקות, וד"ר שחאדה, הפעם היו משקפיו נחות על אפו ומקרינות ביתר שאת את העצבות הנצחית שבעיניו, שח במבע כבד ראש, ששאיפת הנקמה והרצח שלי היא טבעית ואינה משנה את אבחנתם הקודמת, שאיני מהווה כל סכנה לעצמי או לסביבתי. בועה של צחוק אילם פקעה בליבי, ומיד כשהותירוני לבדי שקעתי בתנומת צהריים ארוכה ומתוקה. בטרם שקיעה, כשיצאתי לטיולי היומי לעבר המפרצון, כבר התחלתי לתכנן בקפידה את המשימה החשובה של חיי: חיסולו של האיש שאשם באומללותי.

 

שורת עצי ברוש כבירים מרחה לרוחב הכביש צללים מאורכים, אשר נמרו את גגותיהן של המכוניות שנעו כה וכה. תכלת השמיים הקדירה לאיטה. בכף ידי המיוזעת הצטנן הקפוצ'ינו והלגימות הותירו בחיכי טביעות של מרירות מעופשת, אשר נמהלה בתחושת האכזבה שהלכה והשתלטה עלי. מסתבר שעשרים שנה של היעדרות הפכו את דרי העיירה הקטנה לאלמוניים וזרים, ולזמן מה נדמה היה כאילו מעולם לא גרתי כאן באמת. מדי פעם עורר בי פרצוף אקראי ניצוץ חולף של זיכרון, אבל איזו תועלת הייתה בכך? המוצקות של נחישותי הלכה ורפתה. מצחי התאבן מן האוויר הקריר של הערב המתהווה, ובעומק גולגולתי כבר יכולתי לשמוע את הזמזום הקלוש של מחשבות הכפירה שמהן חששתי כל כך, הרהורים נוגים על נסיגה וּויתור, על שיבה הביתה, אל ארוחת הערב של אימא, אל החדר המחומם והשמיכה הרכה, המזמינה להתכרבל ולהתפלש בחלומות נטולי ייסורים וכל מיני גיל-כהנים, שממררים את חיי מאז ימי התיכון, בעצם, מאז היום שבו הגיע לבית הספר כתלמיד חדש.

 

זה קרה בבוקר סתווי אחד. גשם דקיק הצליף על הזגוגיות בעת שהוא נכנס לכיתה נבוך ונחבא אל הכלים. משהו במבע פניו המכונס עורר את חמלתי, ועם הצלצול להפסקה ניגשתי אליו והתחלתי לדובב אותו. כבר באותו אחר הצהריים ביקרתי בוילה היפה שקנו הוריו והוא השמיע לי מאוסף התקליטים המדהים שלו. שעות רבות בילינו יחדיו. הוא היה רגיש וקשוב ובעיניו הזהיר ניצוץ לחלוחי של כאב שאין לו רפואה. בקול רווי עלבון סיפר לי על אהבה נכזבת שהייתה לו במקום מגוריו הקודם, ואני מצדי גיליתי באוזניו את הסוד הכמוס שנצרתי בתוכי, את אהבתי הבוערת לנירה, שלמדה בשכבה שמתחתינו ושמוססה את ליבי בכול יום מחדש.

 

שמחתי בחברי החדש. כמוני, היה גלמוד ומרוחק שנות אור ממערבולות הנעורים הטיפשיות שהסתחררו סביבנו, ולמרות שהיה גבוה ונאה ממני, ואפילו השתחרר זה מכבר מאזיקיי בתוליו, סבל גם הוא משיגיונותיו הבלתי מפוענחות של המין הנגדי. הוא אהב לקרוא ספרים ואף כתב כמה שירים, שאחדים מהם הסכים לחשוף לעיני במבוכה נוגעת ללב. בחברתו רוויתי נחמה ודי היה לי בה. אך הוא היה חסר מנוח ונפשו יצאה למחוזות אחרים, ומדי פעם, בעיניים מתקשחות ומעורפלות ובארשת הלומת טינה, היה דורש שאניח לו ושלא אתקשר אליו יותר, ומותירני מוטל כאבן שאין לה הופכין, פגוע ונעלב עד עמקי נשמתי. אך לאחר זמן מה היה שב ומחזר אחרי ומרצה אותי במחוות של ידידות, שקנו את אמוני והפכוני מאושר וסלחני לעילא. אז היה נוהג בי באדיבות ומעניק לי מתנות, ומזמין אותי לארוחות במסעדה האיטלקית היקרה שבמרכז המסחרי, אשר מלצרה המנומנם הסכים להגיש לנו יין ללא כל חקירה.

 

עם הזמן התרגלתי להתקפי הזעם והמיאוס הללו, שהיו נשנים במחזוריות של כמה שבועות, ולמרות העלבונות הנוראים שהיה מטיח בי, כצלף קר רוח היה מכוון את חיציו, במין דייקנות כירורגית ואכזרית, הישר למוקדים החשופים של חולשותיי, הייתי מוחל לו מיד לנוכח מחוות ההתנצלות הראשונה.

 

החשיכה ירדה והפיחה יתר עוצמה בצינה המתכתית שנישאה באוויר. נכה רוח ומובס כיתתי רגליי חזרה אל תחנת הרכבת. ליד דלתו הפתוחה של מזנון קטן ומואר, שבעומקו ישבה אישה שחורת שיער ועיינה במגזין צבעוני, נעצרתי לקרוא את לוח הזמנים. עוד כרבע שעה אוכל לעלות לרכבת ולשוב הביתה. ובעצם, למה לא. אימא, אשר בטוחה שאני נמצא בכנס של ארכיטקטים בירושלים, כבר פרשה לישון מן הסתם, והארוחה הנהדרת ממתינה לי בסבלנות על השיש. אוכל להתקלח ולצפות מעט בטלוויזיה, ולאחר שנת לילה מרפאת להגיע אל המשרד רענן ונכון לעבודה, מוכן לטעום מחדש ממעיין החיים, או כמו שאמר ד"ר שחאדה בקולו המרגיע: להיות שוב אדם נורמאלי ומתפקד בחברה. בלא קושי אצליח להתגנב אל החדר של אליהו ולהשיב למקומו את האקדח הקטן, שנצמד עתה אל צלעותיי במגע מתכתי מנוכר.

 

אדווה של נחמה פשטה לה לאיטה ברקמותיי, גוררת אחריה תחושה מתוקה של לאות מעמקים מערפלת, מסממת, כמו זו שרבצה עלי באותו ערב קיצי הזוי שבו הסיעני אליהו אל המוסד שליד הים, לאחר שהוא ואימא הצליחו לשכנע אותי להתאשפז מרצון. בכל ערב היה מגיע אלינו הביתה ומושיב את גופו הכרסתני, החורק מזקנה ועמל, על הכורסא הישנה שבסמוך למיטתי, מסרק באצבעות עצבניות את בלוריתו האפורה ומדבר על ליבי- מבטאו ההונגרי העמוק היה מגרה במעבה עצבותי גיחוכים מוצפנים, בעוד אימא טורחת בין החדר לבין המטבח ומעתירה עליו כיבודים ותבשילים, אשר היה נוטל אל קרבו בהכרת תודה מתנצלת.

"המשרה תמיד תמתין לך," שינן חזור ואמור, ואימא הייתה מחרה מחזיקה אחריו בעידודים צרודים ומעושים, שהיו מעוררים בי רוגז מוחרש, ולעיתים מסלקת בזריזות דמעה שהתגנבה אל מורד לחיה.

 

לפני שנסע  לדרכו והותירני לבדי במוסד, סרוח על המיטה החורקת ועיניי בוהות אל עומק החלל הקודר, לאחר שהליכי האשפוז כבר הושלמו והאחות יצאה לקרוא לד"ר מקסימוביץ'- הניח את כף ידו המיוזעת על כתפי ולחש בחיוך נבוך, במין רגשנות שמנונית ומעיקה: "קודם כול תצא מהדיכאון, ואני אדאג שהכול יהיה בסדר. אתה הרי כמו הבן שלי."

 

התיישבתי על ספסל מתכת שעמד מאחורי. רכבת אדומה זחלה לאורך הרציף הריק ונעצרה בגניחת בלמים. מתוך אחד מקרונותיה פרצה להקת ילדים מזמזמת, ובעקבותיהם קשישה מרושלת לבוש שהטיחה בהם נזיפות בגרון ניחר. בעוברם לידי נעץ בי אחד מהם את עיניו הלחות, אשר נצצו בבוהק פחמי תחת מפלי התאורה שגלשו מן הפנסים הגבוהים, ולאחר שסקר בחופזה את קלסתרי החשוף, הפרוץ לרוח, המופקר לשיפוטם של כל בני אנוש, ניעורה בו לפתע בת-צחוק לועגת. הוא הושיט לעברי את זרועו וזקר אצבע דקיקה, ובמרפקו השני דחק במותניה של ילדה יפה שצעדה לצידו, וזו הטתה את ראשה, ומיד משהבחינה בי, מתכווץ על מושבי בקדרות מפוחדת ובועה של צינה מתפשטת במפשעתי, כיסתה את פניה המסמיקים בכף יד חשוקה והסתערה לפנים בריצת בזק. אחריה שעטו כולם, מייללים בווליום אנרכי מתגבר ומתעלמים מן הקשישה, המרדפת אחריהם בדידוי מכמיר לב ומסננת סדרה של קללות.

 

הרכבת נסעה והדממה שבה למשול. מבט נוסף לעבר השעון התלוי מעל הרציף הראה עשר דקות של המתנה. במזנון שמולי כבר החלה המוכרת בהכנות לסגירה. היא מתחה גוף חרגולי במפגן קולני של פיהוק, וגררה פנימה את דוכן העיתונים המלא למחצה. מבע של שיממון נמרח על פניה הערמוניים, אשר התקשטו ברקע מרשים של שיער עורב חלק, מטופח, שנגזר בקו ישר בגובה כתפיה. זיהיתי אותה בהבהק חטוף של זיכרון. אבל מה שמה?

 

היא הייתה יושבת תמיד בפינת הכיתה, הרחק מאחור, ומצטנפת שם בחרישיות של מי שהורגל לחיות בשוליים. חיוך כבוי היה נסוך תדיר על פניה הארוכות. גופה הגרום, נטול החזה, היה נרכן לפנים בביישנות ושיערה השחור נשפך בשפע בין השכמות הבולטות. נדמה לי שמעולם לא החלפנו בינינו מילה, גם לא למען הסולידריות של שני ניצבים במחזה שלא נכתב למענם. זה מוזר, אבל דווקא הדפס אחד של זיכרון נחקק בקרבי, בהיר ומובחן משל היה זה לא מכבר, והנה הוא צף ועלה למראה דמותה הנסחבת על מרצפות החנות ועורר בי התקף קלוש של בחילה.

 

זה היה בערב הנורא ההוא. לפני שנמלטתי על נפשי מן הזירה, בעוד אני מפלס את דרכי בין העדים הרבים לחרפתי, ובעוד קולו המצליף של גיל כהן מנסר במוחי בהדהודים מוכפלים, בסמוך למפתן היציאה מן האולם הלום המוזיקה והאורות המרצדים, נתקלתי בזוג עיניה החומות, הפעורות, אשר בעירה לוחשת של חמלה רטטה בעומקן. לרגע מרפרף אחד, לפני שיצאתי מבעד לדלת הפתוחה, השתהיתי על מקומי בתהייה, סוקר בחטף את פניה המביטים, את החיוך התלוש, את התחינה הדוממת והחיוורת. ואיכשהו, כבן לוויה עניו, הלך איתי המבט ההוא לאורך הלילה כולו, שאותו ביליתי בהתרפקות נואשת וזועמת על כריתי, משחזר ללא הרף, באובססיה של מי שמורגל בייסורים, את סצנת ההשפלה הביזארית אשר חרצה את גורלי.

 

לא הייתי מוכן למה שאירע. במין הפתעה שרק סרטים הוליוודיים מסוגלים להפיק, בעוד אני נשען על הקיר הצונן וסורק בעיניים עצבניות את המרחב ההומה, הופיע החיזיון המשתק ההוא בינות לזוגות המרקדים, ובגרוני פקעה בועת גופרית צורבת שהטילה בי הלם. גיל כהן התנהל על הרחבה כבן בית, כפלייבוי מיומן המתגאה להציג את כישוריו בפומבי, והיא, שיערה הבהיר אסוף כפקעת על ראשה ושמלת קיץ אוורירית על גופה הנחשק, נישאה אחריו כנוצה במשעולי המחול המפותלים, ומשבקעו צליליה הרכים של מוזיקת הסלואו הניחה את לחיה אל חזהו החסון ועצמה עיניים בהתמכרות,  בעוד גופיהם נמסכים זה בזה בצמידות משכרת חושים. ליבי הלם בחזי בהתפוצצויות דינמיט. גיל כהן גנב את אהובתי.

 

אני לא יודע מה הניע אותי להשליך כך את נפשי מנגד. האם תחושת העלבון והבגידה פרמה את כל המוסרות? האם התשוקה המעוורת, המעוררת תקוות מופרכות בליבות האוהבים, היא זו שהטילה אותי אל גוב האריות? כל שאני זוכר זה שברגע מצמרר אחד ניתקתי ממקומי והילכתי לעברם, הקרקע רעדה מתחת לכפות רגליי הנמסות. אחזתי בכף ידה שנחה על כתפו, ובגרון מיובש וצורב, בעוד שניהם פוערים עיניים בתדהמה, דרשתי שתרקוד איתי.

 

מה שאירע לאחר מכן נבלל במוחי בתרכובת סמיכה של לעג ודווי. אני זוכר את המיאוס שבעיניה ואת קולה המנוכר, את ענן הקנאה שציעף את הכרתי, את הרחש שהתפשט כאש ברחבי האולם. מאחורי גבי בקע צליל בלום של צחוק נשי. מישהו פלט נזיפה שהתמוססה במוזיקה המנגנת ובהלמות הגוברת של לבי. התחלתי להתחנן בפניה. היא הפנתה ראשה והצטנפה בזרועו הארוכה של גיל כהן, אשר באותו רגע הניח כף יד בולמת על חזי ואמר בחיוך שאנן:

"לך הביתה, בן אדם, אתה רואה שאין לך מה לעשות פה".

 

הוא לא הפסיק לחייך כל זמן שנותרתי על מקומי, קפוא איברים ומשוח בתיעוב עצמי שאין לו חקר ובעיניו, שידעו תמיד להביט בגרעין של רפיסותי, בער זוהר צונן של שביעות רצון מחליאה. וזה המבע שליווה אותי מאז, שרדף אותי כסיוט אילם לתוך כל מחילה שבה ניסיתי להסתתר, שהיה נשקף כמו רוח רפאים מפניהם של אנשים שפגשתי לאורך חיי, בצבא, באוניברסיטה, בטיולים ברחבי העולם, בעבודה, ובכל פעם מחדש הייתי שב וקורס, מתמוטט כאדם ששידרתו התמוססה. ובאותו ערב מעל המפרץ, לנוכח המראה המרהיב של שקיעה טווסית, נחתה עלי ההכרה הבלתי נמנעת בצלילות של בדולח. גיל כהן הוא האשם בכול, וגיל כהן צריך לשלם את המחיר.

 

אבל איך אמצא אותו עכשיו? הרי מאז שעברתי עם אימא לעיר הגדולה ניתקו כל החוטים המקשרים. רק הזיכרונות מעידים עלי שהייתי כאן פעם, ועתה, לאחר שנות דור של מנוסה עקרה, הם משיבים אותי לזירת חרפתי חמוש באקדח עתיק יומין וביצר נקם רופס, אשר כמעט ודעך לחלוטין תחת מטחי הרוח של הערב הסתווי.

 

לפתע כבה האור במזנון. המוכרת נעלה את דלת הזכוכית ופנתה לדרכה בטיפוף עקבים נמרץ. אך לאחר מספר צעדים נעמדה על מקומה, צידדה את ראשה וקימטה את מצחה בתהייה. בקול נסדק ומגשש שאלה אם נפגשנו כבר בעבר. עניתי שהיינו יחדיו בתיכון. שפתיה נפערו בחיוך מהוסס. אמרה בהתנצלות שאינה זוכרת את שמי.

"לך קוראים דניאלה," אמרתי, וניצוץ נכסף נדלק בעיניה.

 

החלפנו כמה זיכרונות שנשלפו במהירות הבזק. בלאט, בצעדים מחושבים של מהלך על חבל, ניגשה והתיישבה לצידי בצמידות איברים נבוכה. לאחר שתיקה מתוחה שאלה על קורותיי מאז עזיבתי. סיפרתי לה שאני ארכיטקט, ושאני עובד במשרד קטן בתל אביב, ושאני מתגורר עם אמי, ושלפני מספר שבועות השתחררתי מאשפוז שלישי. היא החרישה והדליקה לעצמה סיגריה. כרוז אוטומאטי התעורר לפתע מתנומתו והודיע על הרכבת המתקרבת, אשר כעבור רגע נעצרה ליד הרציף הנטוש, הקיאה מתוכה גבר לבוש בהידור ורדום למראה ונסעה לדרכה.

"זו הייתה הרכבת שלךָ?"

"כן".

 

היא הטילה את הסיגריה, מחצה אותה בתנועות סיבוביות של כף הרגל ושאלה אם ארצה לשתות משהו. התיישבנו בבית קפה קטן במרכז המסחרי. הזמן עבר עלינו בשתיקה מצועפת אשר הופרה מדי פעם על ידי שאלותיה המיותרות, שהחדירו בי עצבנות. כעבור כשעה כבר נמצאנו יחדיו במיטתה, מתגפפים חדורי תשוקה תחת שמיכת צמר נעימה למגע, גופה החרגולי הרטיט תחת אצבעותיי התאבות, ונשיכותיי הפיקו מפיה נאקות של עונג, ולאחר דום המערכה הטילה על כתפי את ראשה הביצתי וביכתה את נשמתה אל עומק צווארי. שיערה החלק הדיף תערובת ניחוחות מענגת של תמרוקים ועשן סיגריות.

 

קרן שמש אשר נחה על פני העירה אותי משינה עמוקה. בחצר שמעבר לחלון הסגור שפכה את ליבה להקת ציפורים קטנה במזמור שחרית מתרונן. מבעד לקיר הנגדי שמעתי את אוושת המים הרותחים בקומקום ואת קרקושי הכפית הבוחשת, וכעבור כמה רגעים מנומנמים נכנסה ובכפות ידיה שני ספלים מהבילים. שתינו בדממה. מדי פעם ליטפה את שיערי הפרוע.

 

"אתה רוצה לחזור היום הביתה?" שאלה פתאום, לאחר שהנחתי את הספל הריק על השידה.

"כן," עניתי, ובכף יד מגששת, כבדרך אגב, ליטפתי את בטנת המעיל שהיה מוטל על הרצפה.

 

היא נשכבה על צידה בקיפול איברים והניחה את ראשה על בטני, מביטה בעיניים בוהות אל עומק החדר שנשטף באור יקרות. באצבעותיה הגרומות השתעשעה בשערות חזי. אמרה שמזמן לא נהנתה כך ושהיה נחמד אם אשאר מעט. קשה לה כל כך עם הבדידות.

"חיי המין שלי אף פעם לא היו משהו," גיחכה.

 

לראשונה הבחנתי בלובן המעודן שפשט בצדעיה. היא המשיכה לדבר בהתרפקות מתפנקת, נוטלת עידוד מהליטופים שהענקתי לעורפה. בנים מעולם לא שמו לב אליה, אמרה, ואלמלא גיל כהן הייתה בוודאי נשארת בתולה שנים רבות.

"אתה יודע ששכבתי איתו, לא? הרי הייתם חברים הכי טובים".

היא התאהבה בו נואשות וליבה נשבר לנוכח התעלמותו הצוננת. "וכשהוא נעשה חבר של הבלונדה ההיא התמוטטתי לגמרי. לא יכולתי לראות אותם ביחד. איזה גורל מוזר. מי היה מעלה על הדעת שהכול יסתיים בכזו טרגדיה."

היא נשמה עמוק והתחפרה בבשרי. מן הרחוב, מתוך מכונית חולפת, בקע צליל ניגון מרוחק ונדם ביעף. לעולם לא תשכח, אמרה, את היום הנורא ההוא. היא התאבלה עליו לבדה, בלי שאף אחד יידע.

 

"אתה זוכר את התאונה, לא? טיפש שכזה. חושך מוחלט, גשם, והוא יוצא לעקיפה בסיבוב".

 

כן, בוודאי שאני זוכר. אני זוכר הכול. אפילו הייתי בהלוויה וראיתי את נירה קורסת מעל הקבר הפתוח. כמה ימים אחר כך עברנו דירה.

"הוא מת," שמעתי את עצמי מהמהם, "מת כבר עשרים שנה".

 

ביקשתי סיגריה. התכסינו בשמיכה הנעימה ועישנו בשתיקה. לאחר מכן הניחה את ראשה על כתפי ולפני שנרדמנו נישקה אותי על שפתיי ברכות מתמסרת.

 

כאשר הגעתי הביתה לקראת ערב מצאתי את אימא שרועה על הכורסא שלפני הטלוויזיה. היא ניעורה בבהלה משנתה ואמרה שהארוחה ממתינה לי על השיש.

"איך היה הכנס?" שאלה.

נשקתי לה על מצחה המחוויר, שהשנים והייסורים חרצו בו קמטים עמוקים, ואמרתי: "לא רע. לא רע בכלל."

לאיגרת השבועית של 2010 . 8 . 19