חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.
"רק מין קנאה... מגוחכת... ממזרת"
אדית אסטרוק שיחקה במחזות של אלוני שפעפעה בהם קנאה, לפעמים בתפקיד הבוגדת עצמה, מעוררת הקנאה. היא הייתה מַרְיוּלָה, מרים ולילית.
כזכור, מריולה הצוענייה ב-הצוענים של יפו בוגדת בסְמוּל היהודי, שהועד להיות חתנה. היא רוצה חתנים אחרים. סמול נהפך לרוצח. בכל פעם שהיא עומדת להינשא הוא מגיע להגן על הברית המובטחת.
"את ארוסה שלי, מריולה", תובע סמול בשקט.
מריולה: "ארוסה שלך?... תשמעו... ארוסה שלו"...
סמול: הם כתבו את זה בכוכבים.
מריולה : ואני אומרת לך, סמול... אני אקח צולע, אני אקח עיוור, ואם אני אמצא איש
מקולל עם מזל שחור – גם! כל אחד! לא אתה!
הארכי-קנאי במלודרמה דודה ליזה הוא ד"ר אטלס, ארוסה הנצחי של הדודה ליזה, שדעתו נטרפת. בעת היעדרותו מהארץ התארסה דודה ליזה לשלושה גננים – רוצחים לשעבר – שאותם גם סירסה. ד"ר אטלס הופך טרוף-קנאה: "פחדתי ונואשתי... והיו לילות שבהם התכסיתי זיעה, או נחנקתי – כמו שאומרים... כמו שמספרים. ועכשיו – כלום... רק מין קנאה... מגוחכת... ממזרת.. הנה כאן... (מורה על פיקת גרונו) אבל לאט היא ממלאת את כל תאי המוח".
אבל בסימפוניית הקנאה הזאת יש עוד סולנים: יוסף בלנק רצח את אביו ז'ק במרתף יין. ז'ק היה אחיה של דודה ליזה, החולשת על גן אחוזתה מכיסא הגלגלים שלה. עשרים שנה קודם לכן היא הייתה נוכחת כשהבן רצח את אביו. הסיבה לרצח האב הייתה קנאה. אביו של יוסף קינא באושר של בנו ובאהבתו לאישה שעמד לשאת, אביגיל. האב רצה להחריב את האושר של בנו, לקח ממנו את אביגיל ונתן אותה לאחיו אלכסנדר: "רק שהכלב המסכן, יוסף בלנק, אמר לאבא לא... (...) רק שאת זה הוא לא הבין, אבא... (...) חיפש... חיפש... שהבן הקטן לא ישכח אותו לעולם... והוא לקח לו את הכלה הקטנה אביגיל... אהבה"...
והיכן אדית אסטרוק במחזה? היא משחקת את מרים. מרים היא הבת שנולדה לאביגיל שהשיאו לאלכסנדר במקום ליוסף. מרים דומה לאמה, וכשיוסף הרוצח יוצא מהכלא וחוזר לאחוזה הוא מתאהב בה, בבת של אהובתו. אבל מרים מקנאה באהבה הקדומה לאימא שלה. היא תובעת שיוסף ירצה אותה כמו שרצה את אמה, אחרת תבגוד בו: "אני לא יודעת דודי, אם בתור כמעט בעל אתה מכה כשבוגדים בך... אם כן, בבקשה. לפני שאני בורחת". יוסף עונה בשם הנבגדים שאיבדו את חוש המציאות מרוב חשד: "כבר מזמן אני לא בטוח מי בוגד במי, מתי, איך"...
אדית שיחקה גם את לילית, אהובת הברון סַאמְדִי, ראש מדור המתים בנפוליון – חי או מת!. נדמה שלילית המשוחחת עם סאמדי משמיעה מונולוג המהדהד במוחו של אלוני כשהוא חושב על אילנה עדן ואדית אסטרוק במעורבב. לרגע לפחות.
לילית: יקירי, אתה הרסת את חיי הנישואים שלנו.... מסרב להתבגר! תמיד כל כך לירי,
רודף כל קשת בשמים, ו...קנאי!
סאמדי: את הזדווגת כמו חתול עם כל כלב... אני אהבתי אותך, לילית!
סאמדי עומד לצאת מהבמה, אבל חוזר אליה כדי לומר: "בשביל האישה הזאת אני הפכתי עולמות... ואני מתכוון, הפכתי!"
באותה תקופה, בשנות השבעים, הפך נסים אלוני למין אותלו עגום, מורעל חשד.
ועם זאת, למרות חוויית הקנאה הפנימית שלו, עקבו ידידיו במבוכה איך הדיר את אדית מאזורי עבודה ובילוי: אחרי אחת ההצגות של הצוענים של יפו נשאר לשוחח עם גבריאל צפרוני למעלה משעה, בשעה שאדית חיכתה לו מחוץ למשרד. "שתחכה", אמר לצפרוני. בפעם אחרת המתינה כשלוש שעות מאחורי דלת הבר "אליבי" שבו שתה נסים עם תומרקין וחברים. הציצה ונשארה בחוץ. ייתכן שמשחק הקנאה התחלף לעתים במשחק הנקמה.
