הצטרפו לאיגרת השבועית

"ספר המעגל הפתוח - מרתק ומאתגר!" (פרופ' שמעון לוי, החוג לתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב)


{ המאמר עוסק ב"קריטון", דיאלוג של אפלטון. להלן תקציר הדיאלוג:

קריטון הוא דיאלוג קצר אך חשוב שנכתב בידי הפילוסוף היווני הקדום, אפלטון. המקום הוא תא הכלא שבו שוהה סוקרטס, זמן קצר לאחר שאתונה גזרה עליו גזר דין מוות, על כי עודד את הנוער לחשוב אופן עצמאי לוגי, וכן בעוון שוטטות. זוהי שיחה בין סוקרטס לבין חברו האמיד קריטון בדבר צדק, אי-צדק, והדרך הנכונה להגיב לאי-צדק. סוקרטס, שחושב שאין להשיב על אי-צדק באי-צדק (בבחינת עין תחת עין), מסרב להצעתו של קריטון לממן את בריחתו מהכלא. הדיאלוג מכיל טענה עתיקה בדבר תיאורית האמנה החברתית של השלטון.

השכם בבוקר, טרם שחר, מגיע קריטון, תלמידו וחברו של סוקרטס, אל בית האסורים באתונה, שם כלוא סוקרטס הוא בא בשליחות כל תלמידי וחברי המורה. הם בחרו בקריטון כדי לנסות ולשנות את דעת מורם האהוב להסכין עם גזר הדין הנתעב (שונאיו של סוקרטס קנו את קולות המושבעים שישבו בדין). קריטון מבשר לסוקרטס שהיום הוא היום האחרון בו יוכל להינצל, מכיוון שהספינה, אשר מועד בואה הוא האות להוצאה לפועל של גזר הדין מתקרבת לאתונה. החברים הצליחו לארגן בריחה בדרך פשוטה יחסית, ובעזרת השפעתם ועושרם יעלימו עין כל הנוגעים בדבר וכך יצליחו להעביר את סוקרטס לעיר אחרת, שם נמצאים אנשים טובים שיקלטו אותו ואף יאפשרו לו ללמד ולהמשיך את פעלו הפילוסופי.

סוקרטס עונה לחברו, תלמידו, שהוא יהיה נכון לבריחה אם קריטון יצליח ליישב את הספקות המנקרים במוחו, ואשר עד עתה הביאו אותו, את סוקרטס, למסקנה שעליו לציית למשפט אתונה, למרות שזה היה משפח - אי צדק מוכח. בדרכו המיוחדת, באמצעות שאלות ותשובות, מראה סוקרטס לקריטון שהנאמנות לעצמו, למה שלימד כל ימיו, והבנת המשמעות של היות אזרח במדינה דמוקרטית, מחייבים אותו לקבל את הדין ולא למרוד בו.

במרכז הדיאלוג הזה, מתאר סוקרטס את המהומה הגדולה, השוררת בראשו, שמחוללים חוקי העיר, בשומעם שסוקרטס שוקל בריחה. זהו מונולוג מבריק בו מוכיחים החוקים לסוקרטס, שבריחה היא בגידה גם בהם, בחוקים, גם בעיר, גם בכל מפעלו החינוכי והפילוסופי, וכמובן, בגידה בעצמו. סוקרטס, כמו איוב, אינו מוכן בעת צרה לקלל ולבעוט בכל מה שהאמין בו כל ימיו. קריטון מרים ידיים.

לסיום ההצגה הוספתי מונולוג קצר ומצמרר בו מספר, כעדות ראיה, פיידון, אחד החברים, על ההוצאה לפועל ועל רגעיו האחרונים של המורה הדגול. }

--------------

אל: גבי צורן

כמה דברים על הסופר שאינו אוהב ספרות

בעקבות קריאה בספרך –"מעבר לחיקוי".

 

אני קורא את דבריך בעניין רב. הקריאה איטית כי היא מאתגרת את המחשבה. אך נדמה לי כי כבר עתה אוכל לומר משהו אגבי על אפלטון הסופר הדרמטי. הנושא: קריטון.

 

ראשית, חייב אני לקבל עלי שכל הכתובים עליהם חתום אפלטון הם אכן כתביו. גם אם חלקם נכתב ע"י תלמידיו, הרי עדיין הם מהווים מסכת שלמה ואחידה המציגה לעולם משנה סדורה כהלכה. למעלה מאלפיים וארבע מאות שנה שונים ולומדים וכותבים ומפרסמים רבבות דפים העוסקים במורשתו של גדול הפילוסופים. סביר מאד להניח שכך היה רוצה שנזכור אותו ואין ספק שהתנופה שנתן לחשיבה האנושית בהחלט מזכה אותו במעמד של בכיר הפילוסופים. אך מה היה אומר לו זיכינו אותו במעמד בכיר כזה גם כאמן-סופר?

 

כידוע דעתו על האמנות שוללנית ביותר. האמנות פורטת על נימי הרגש ויש לה סגולות חדירה שמעבר לתבונה ולתודעה. אי לכך היא נחותה לעומת התבונה והמקום שהוא הקצה לנו האמנים במדינתו, ממש לא מחמיא. הוא לא היה מרוצה להימנות על מחננו.

אבל אני רוצה לעסוק בגדולתו כסופר-אמן. כמובן אני מתייחס לדיאלוגים, ובמיוחד לקריטון ופיידון, בהם עסקתי כבמאי בהצגה שהועלתה בחאן הירושלמי.

 

הדיאלוגים, גם אם נכתבו לתוך תרבות מדברת, וביצועם הוא האחראי להיפעמות של נפשנו, לא יוכל לחסוך מאיתנו, האמנים לפענח ולדלות את המוצפן בהם. את ההיבט הרגשי המטלטל שבקריטון ובפיידון אנו קולטים מיד. העוול המשווע שעוללה אתונה לסוקרטס ובעצם לעצמה ולשמה הטוב, מקוממים, מסעירים את נפשנו ומשאירים אותנו חסרי מנוחה ואולי כועסים. כל אלה הינן תגובות נפש רגשיות. הטקסטים מגיעים אלינו ישירות ואין הם דוגמה לפילוסופיה "טהורה". אמנם  הם כתובים בצורה, נקרא לה לצורך העניין, יבשה. אפלטון מסתפק בהרצאת הדברים. יתרה מזאת, הדיאלוגים נקראים בשמות הגיבורים הנוגעים בדבר - קריטון ופיידון. אפלטון כותב בשמם. הוא אינו מביא סיפור "מיד ראשונה" אלא "מיד שלישית". הדברים התרחשו במציאות, הוא שמע עליהם מפי חבריו והעלה אותם על הכתב כיצירות שלו המתכסות באצטלת דברים בשם אומרם. בכך הוא מעביר אותם לפאזה רביעית, כיצירות אמנות. אין מה לעשות הסופר שאינו אוהב סופרים מתגלה כסופר אמן מן המדרגה העליונה שאמנותו מחייבת חקירה ודרישה ומשאירה מקום רב להיפתחות ולהתפתחות של המבצעים.

 

בסופו של הדיאלוג קריטון, לאחר המונולוג הידוע של החוקים כפי שהוא נשמע באזני סוקרטס וכפי שהוא משמיעו לקריטון, אומר סוקרטס לידידו כי אם ינסה לטעון כנגד החוקים סביר להניח שיובס על ידם.

"מכל מקום, אם אתה חושב שתוכל להועיל במשהו, דבר".

קריטון עונה: "אין לי מה לומר, סוקרטס".

שני המשפטים אוצרים בתוכם הרבה מידע על שני הדוברים. המשפט הקצר של קריטון, מלבד המידע שבו מכסה על תסכול מעורב בצער ובכעס יחד עם קבלת הדין.

כל הטרחה וההשקעה, הסיכון והתקווה שהשקיע קריטון בשליחותו, יורדים לתוהו והוא, שלא כמו אחדים מחבריו, נטל אחריות וקיבל על עצמו את הניסיון לשכנע את החכם שאיש אינו  מנצחו במאבק מילולי. ומה על רגש הבושה והאשם כשיחזור בידיים ריקות אל חבריו? והכאב הגדול על הסוף הבלתי נמנע? וקבלת הדין?

כל זה טמון במשפט אחד קצר ו"יבש". מאבק של דו-שיח מסתיים בכניעה שקטה. אבל כמה הדים ואיזו עצמה פנימית גנוזים במשפט של הנפת הדגל הלבן. דבר כזה הוא מעשה מרכבה של אמן גדול.

 

דברי הסיכום  של סוקרטס: "אם אתה חושב שתוכל להועיל במשהו, דבר" - יכולים להישמע כמתנשאים, מלאי יוהרה, אך אי אפשר שלא לשמוע בהם גם סוג של תקווה מהולה בייאוש קל ואולי אפילו תחינה מסותרת. אולי בכל זאת אתה רואה עוד משהו שאני איני רואה? אולי בכל זאת יינתנו לי חיי לשלל? ועם זאת הידיעה הפנימית שאין דבר שלא נבדק עד תומו ולכן אין יותר שום סיכוי להמשך החיים.

 

כל זה מעיד על גדולתו של הסופר, המצליח ללכוד באמצעות מילים נימי נימים של התרחשויות נפש בגיבוריו, תוך מתן פתחון פה מדויק המכבד את שניהם. בקלות וללא מאמץ הוא מאפשר לגיבוריו להתאפיין כאילו מאליו, דרך דבריהם, דרך האינטראקציה הנרקמת ביניהם. הדיאלוג כולו שזור רגעים מלאי חיות בלתי רגילה כמו מחזאי עמוק מתגלים דברים במלוא רובדיהם.

 

בהתייחס שוב אל דבריו של סוקרטס על כך שהפך והפך בדברים ש"יאמרו" לו החוקים אם יברח, אי אפשר שלא להתרשם עמוקות מהאופן בו הוא מנסח  את דבריו:

- "דע לך קריטון ידידי היקר, נדמה לי שאני שומע את דבריהם (של החוקים) כשם שלקוריבנטים לאחר ההילולה, נדמה שהם עדיין שומעים את החלילים והד טענותיהם מהדהד בתוכי עד שאיני מסוגל לשמוע טענות אחרות".

 

זה די מדהים וחושפני בצורה מעוררת פליאה. על סף המוות מוצא סוקרטס דימוי מלא הומור עצמי על כך שמצבו לא השאירו אדיש והוא עשה מאמצים כבירים לברר לעצמו את אפשרות קבלת העזרה מחבריו ומצא כי אינו מסוגל לעמוד בבריחה בעיקר בפני עצמו. הוא גם מגלה לנו עד כמה הוא אובססיבי באופיו כי הדין ודברים המתנהל בתוכו אינו נפסק ומביא אותו למצב המתאים אולי לבליינים אחרי ליל שכרות, כשהמוסיקה אינה מפסיקה להחריש את אוזניהם גם כשהם כבר שרועים במיטתם. בדברים אלה מסגיר סוקרטס את מצב הביניים שבין תקווה לייאוש, דבר הגורם לו עצמו לחוש תלוש ומעט מגוחך. אי אפשר שלא להתרשם שאכן קריטון הוא ידיד אמיתי שלפניו ניתן להיחשף ככה במלוא החולשה.

 

הדברים האלה מיד משליכים אחורנית על מונולוג החוקים המפורסם שהוא אולי, מבחינת הסופר, העילה הפילוסופית לכתיבת הדיאלוג כולו. מובן מאליו הוא הקו המוכר והחביב שבו החכם הזקן פורש את משנתו בפני תלמידו ומציג את מלוא תפארת יכולתו הדיאלקטית. בעד ונגד נשקלים היטב וההיגיון שליט יחיד שמנחה את גלגולם של הדברים. בהירות, שקיפות, טיעונים, טיעונים שכנגד, מקבלים ביטוי מאוזן, שקול היטב, בהיגד מנוסח בטעם משובח וגזרת הסכין של ההיגיון היא חדה ונחרצת. אין התפתלויות, אין פלפולים והתחכמויות. הדברים נאמרים בלשון ברורה וחדה. אך אם נראה את הדברים לאור מה שנאמר לעיל, מיד תצוץ אל פני השטח היכולת לשתף בלבטים אמיתיים מתוך תקווה, ואפילו מוסתרת, שהשומע קריטון, אולי ימצא פרכה ופרצה שאולי תמוטט את בנין הטעונים כולו. יתרה מזו, אי אפשר שלא להעלות את הסברה המפתיעה אולי, שסוקרטס משתף את ידידו בלבטיו כדי שהלה יוכל לקבל את עמדתו, ואף יגן עליה בפני יתר החברים. אי אפשר שלא לחשוב שסוקרטס, על פי אפלטון, מבקש ואולי גם זקוק לברכת הדרך מתלמידיו חבריו.

 

יתרה מזאת, לדעתי אי אפשר שלא לחשוב שסוקרטס באקט של אהבה, משאיר לחבריו את היכולת לשאת את אבלם ביתר קלות, מכיוון שהם מצוידים היטב בנימוקים כה חזקים להחלטתו, כך שהם עצמם יוכלו לקבל אותה כמעשה התבוני הנכון ביותר שעשה המורה האהוב ולא כגחמה פרועה של זקן פנאט ואובססיבי. מונולוג החוקים אינו עוד הרצאת דברים מלומדת, אלא מעשה של רקמת תחרה של יחסים הנרקמת ביחד - מורה ותלמידו.

 

כשסוקרטס שואל במהלך הנאום-קריטון: "מה נאמר על זה? האם איננו חייבים להסכים?", זו אינה שאלה של מורה כבחינה לתלמידו, אלא קריאת עזרה: אתה מבין שאין לי כל אפשרות אחרת אלא להסכים למה שאומרים החוקים. תגובתו של קריטון היא קצרת רוח ואפילו נרגזת: "בשם זאוס, סוקרטס, אנחנו חייבים". אין זו רטינה על הזקן הנודניק, אלא זעקה נואשת על כך שהיגיון הדברים נוטה לטובת טענת החוקים. האהבה תביא סבל וכאב-הפרידה הבלתי נמנעת.

 

אם כן, כמה משפטים בודדים מציידים את הבמאי והשחקנים בתעודת מסע פנימי עמוק ורב

אתגרים. הסופר שלנו הוא גדול באמת, משום שהוא גם דורש מאתנו לצלול וגם מצייד אותנו במפת דרכי העומק. במילים אחרות, יצירתו הדרמטית אינה מסתפקת בתחום המימטי. היא מאלצת אותנו ללמוד לא מעט ולהפעיל את כוחה של חרות היוצר. לדלות ממעמקי נפשנו היום, את המכלול הססגוני של רחשי הנפש של גיבורינו מן העבר הרחוק.

 

ישנם דברים נוספים כעדות לכך שאפלטון הינו מה שאינו אהוב עליו, כלומר, אמן. הסגנון הוא האדם. אין להימלט מן הציור מלא החיים של סוקרטס דרך אופן הדיבור המדויק המהוקצע ובעל הנימה האירונית מה של דבריו. ההתנשאות הקלילה המלווה קביעותיו כמו גם את שאלותיו, והגישה הזהירה של קריטון לשליחותו, שאינה מחפה על היחס המורכב של הערכה רבה, ואפילו אהבה שעליו לרסנה, והצורך לשמר כבוד ואצילות ולהכניס נימת ריחוק קלה לדבריו. בקיצור דיאלוג דרמטי מן המיטב שבמיטב ראוי למחמאה של "המחזאי הגדול".

 

האם סבל היוצר האמן משנאה עצמית? סביר להניח שלא. הוא הלך שבי אחר תורה שלמה שהוא בעצמו יצר ולכן חייב הדבר את ההתכחשות המוזרה ליכולתו הגדולה החורגת מתחומיה של תורתו.

 

(אילן תורן, במאי ושחקן)

לאיגרת השבועית של 2011 . 5 . 12