הדלת צבועה באוף-וייט, מאובקת מעט, עם חור הצצה סדוק, שני מנעולים וידית מתכת עגולה שמזדקרת ממנה להיטיב את האחיזה. מנורה חסכונית דולקת בבית המנורה שמעל לדלת, שופכת אור בהיר וניאוני על הדלת שנעשית מאובקת יותר ככל שהמבט יורד למטה. כיסא תלמידים לבן ורצפה סדוקה ומדרגות שראו ימים יפים יותר. על הדלת שלט קטן ומרובע: "שלום! בבקשה לצלצל פעם אחת ולהמתין. תודה!"
אתה מצלצל וממתין, ולפתע אתה מגלה שאתה קשור בשלשלאות בלתי נראות לדלת, לכיסא ולפעמון. האם יש מישהו מעבר לדלת? האם הוא שומע? האם תצטרך להמתין כך לנצח? כמה זמן זה מנומס? חצי שעה? שעה?
בינתיים דלתות אחרות נפתחות. גם הדלת שממול, אישה שבה אל חתול המחמד שלה, גבר ואישה רבים. אתה בינתיים מעלה השערות. אולי שכח? אולי הלך לטיול עם הכלב? אולי קרה לו משהו? למה לא השאיר פתק על הדלת? אולי לא הספיק? ואז אתה מחליט שקרה הנורא מכל. אתה מתקשר אבל אין תשובה. כמה זמן עוד תעמוד כעני בפתח? מוטב שתשב.
אתה יושב והזמן חולף מבעדך. דלתות אחרות במקומות אחרים בעולם נפתחות ונסגרות. רק אתה יושב מול הדלת הסגורה, אינך זוכר כלל מדוע באת הנה, אבל זה בטח היה מספיק חשוב כדי להמתין, ולהמתין, ולהמתין.
(לאחר שנתקבל אצלנו קטע זה של יואב איתמר, נבדקה הדלת, הוחלפה המנורה ואורה עתה חם יותר מקודם. הדלת עצמה עברה ניקוי. באשר להמתנה ליד דלת סגורה, הרי שידוע הוא שהמתנה של רגע נדמית כנצח, מה עוד שאם אין פותחים את דלת החדר מיד, סימן הוא שבחדר פנימה מתנהלת פעולה דרמטית שאין להפסיקה. מיד עם סיומה, נפתחת הדלת. תודה ליואב – החדר)
