אנחנו יושבים ומקשיבים. לכאורה מה פשוט ונכון מזה, להקשיב, ועם זאת מה נדיר בחיים הללו. פגישת "המליאה" של תיאטרון החדר. דלת פתוחה לכל אחד, אחת לשבועיים ביום שישי בשעה ארבע אחר הצהריים, ויש גם שיחה קצרה בפרשת השבוע והדלקת נרות לשבת ויוצרים מופיעים בשירה, משחק, או מקיימים עבודת סדנה שבה ניתן להיכנס אל מאחורי הקלעים של היצירה.

"המליאה" מתקיימת כבר שנים רבות. מספרה של המליאה האחרונה היה 568. הרבה זמן. דבר יפה מתרחש בתחילת המפגש: "מה קורה? יש לי מילה!". "מילה" במובן של אמירה, כמו ביידיש: "וורט", שהיא גם מילה וגם אמירה. מי שרוצה ליכול לומר את דברו בכול נושא: תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה, בידור, אמנות, פוליטיקה (כן, שומו שמיים! מותר לדבר גם פוליטיקה), שמאל, ימין ומה שבאמצע, כלכלה, חברה, בדידות, זוגיות, ספורט, בישול, אפנה, גברים, נשים... כל נושא שעולה בדעתו של מישהו, הוא לגיטימי, ואנחנו מקשיבים.

לא נכנסים לדבריו של המדבר, לא מפסיקים אותו. לא מתווכחים איתו. מקשיבים גם אם לא מסכימים לתוכן הדברים. כאן אין מנצחים בויכוח כי אין ויכוח. אין תחרות כי הפרס הוא עצם היותך כל שתרצה. יש הקשבה, שהיא מעלה גבוהה יותר מן הויכוח. כמו אז בתקופתם של יושבי המערות, כאשר ישבו במעגל סביב האש והעבירו מקל מאחד לשני וכל מי שהמקל בידו, זכות הדיבור היא שלו, עד שיסיים את דבריו.

השקט הזה, המתקיים בזמן השיחה, אין בו איום כי אינך לבדך. אתה עם השקט שלך ושל הנמצאים עימך.
השקט הזה הוא המקום שבו מתרחשת הארה גדולה או קטנה.
השקט הוא המקום שבו מתקיימים חיי הנפש בחירות הגדולה שלה.