יום הזיכרון - אני חושבת על היום הצבוע הזה בדגלי כחול לבן, יום הבכי והשכול והשירים היפים ברדיו, יום שמאחד אותנו כעם ובעצם איך אפשר אחרת כש"אין לי ארץ אחרת"? כשהשירים ברדיו, שירי הקרב והשכול נשמעים כל כך נוגים והמלחמה מצטיירת כפיתרון כל כך רומנטי, ויש לנו מדינה ויש לנו אויבים ויש ברוך השם תמיד במי להילחם. הנה אנחנו כל כך מאוחדים, צבועים בכחול לבן. ביום זה בוחר ראש ממשלתי לשאוג: "נכה באויבנו בכל עוצמתנו. נגיע גם אליכם. לא נוותר לנמר שנועץ את שיניו בילדינו, בנשינו, בישישינו, לא נאמין שהנמר הזה הפך חברבורותיו". באופן סמוי וספרותי זוהי אמירה גזענית כלפי כל הפלסטינים שמשמעותה למעשה: "אתם כולכם כמו נמרים, אויב מסוכן לנצח נצחים, נמר שלא יהפוך חברבורותיו", ובמילים ארציות: "אתם הערבים, לנצח תישארו אויבינו המרים". מתוך דבריו מתברר כי כל ערבי הינו רוצח פוטנציאלי ואיך יהפוך הנמר חברבורותיו? זו דרכנו להיות עם, אומר ראש הממשלה, בזכות השנאה אנחנו לנצח עם אחד.
יום הזיכרון הזה מבזה את הנופלים. הוא אקט פוליטי. הנה הוא כבר משמן את גלגליה של המלחמה הבאה, איזה סיכוי לשלום יש לנו אם הנשיא אומר בטקס כי הנופלים הם אדני הארץ, הם מגש הכסף, איך נפסיק את מעגל הלחימה אם בכל יום זיכרון אנו מחדדים שוב ושוב כי טוב למות בעד ארצנו ולא טוב לחיות למענה. שליטינו מאדירים ומפארים עשרות אלפי מתים, הופכים אותם לנסיכים, למלח הארץ, הופכים אותם למלכי הארץ. וגלעד שליט אחד עדיין שוכן לו בדד, שבוי ונשכח בכלא. יום זיכרון כזה אין בו שום הדרת כבוד, הוא עדות ליום השיכחון אם חייו של חייל אחד חי הינם כאפס לעומת מותם של עשרות אלפים.
לא כולם היו אדוני הארץ. לא כולם מגש הכסף. חלקם הלכו כצאן לטבח ונפלו במלחמות מיותרות. משועבדים להחלטות פוליטיות שרירותיות. יהי זכרם ברוך.
בתי חוזרת מהגן ומראה לי איך עומדים דום במבט מושפל: יפה, נכון אימא? אני שואלת אותה: למה את עומדת ככה? בגלל הטקס, היא עונה. ילדים לא צריכים לעמוד דום, אני אומרת לה. הנה מאמנים תינוקות להיות חיילים ולציית לצפירה מטופשת ומפחידה, כאילו בלעדיה אין זיכרון, כאילו חייבים לעשות את הקישור הפוליטי הזה בכל שנה, הנה אנחנו מזרימים לדמם של ילדינו הקטנים שלנו שיום הזיכרון הוא קדוש, כל הכבוד לחיילינו, כל הכבוד לצה"ל, הצבא הכובש שלנו. גם כאשר למדינת ישראל לא נשקפת שום סכנה קיומית אמיתית, יש מי שטורח להפחיד אותנו שוב ושוב, לוקח את ילדינו לצבא, ללא האפשרות להטלת ספק.
אני מכבדת את זכרם של הנופלים. כל חייל שהקריב את חייו הוא סיפור ועולם וחור שחור בנשמה. אני חושבת שראוי ללמד את ההיסטוריה המשותפת לשני העמים, את הכאב והאובדן של שניהם, לנטרל מעט את צחצוחי החרבות. אבל אם נמשיך להפוך את היום הזה להסתה פוליטית, הרי שהגלגל לעולם לא יתהפך ולנצח נאכל חרב, לנצח נמשיך לקדש את ימי הזיכרון, נמשיך להתרפק על שירה בציבור ולא נעשה דבר כדי לשנות את פניה של הארץ הזאת. לא אנום ולא אשקוט עד שתשנה פניה עד שתפקח את עיניה. ביום העצמאות אני רוצה לומר להמשיך לאהוב,להעריך ולהאריך חיי אדם ולא לקדש את המתים, לומר כי ישנה אפשרות להנציח את זכרם בלי לקדש את המלחמות הבאות. לא רוצה לשלוח את ילדיי למלחמה הבאה, אבל הפעם באמת לא רק לשיר על זה בשיר נוגה ומפתה. לא רוצה להיות שותפה לרומנטיזציה של מלחמת ה"אין ברירה" הבאה, לא רוצה להעמיד ילדים רכים לדום ולהפוך אותם למכונות מלחמה. לא רוצה שילדי יהיו שותפים במשחק הזיכרון הנורא הזה.
אין שום עם סגולה יש רק יחידים
לא כולם טיפשים ולא כולם מודים
אלה יהודים ואלה יהודים
אדם נשאר אדם,
אל תקרא לי עם.
(שלום חנוך)
ותחי מדינת ישראל שוויונית וחופשית.
