שנת 1951, יובל עשרים וחמש שנים לקיבוץ שריד והתכונה מעל ומעבר. תכונה אמרתי, מילה קטנה מדי עבור ההתרגשות, ההתלבטות, של כולם ואולי רק לעושים במלאכה, משמע אמני הקיבוץ. אבל לא רק על פיהם יקום דבר, יש  להגיע להסכמה קולקטיבית וזה אומר תהליך בדרך כלל מייגע, אבל הפעם משמח, כי בחג מדובר.

החג יוחג בהצגה רבתי והיא לפי ספרו של האוורד פאסט 'אחי גיבורי התהילה'. וייזכרו לטוב מרדכי אמיתי שהסב את הספר למחזה ואחיו דן שפיאר את המחזה בתפאורה ביד כישרונו המבורך והמנצחת בשרביטה, הבמאית שולמית בת דורי מיתה. הייתי אחת מהשחקניות שלה. אורי גבעון חיבר את המוזיקה לשיריו של נתן יונתן.

הרעיון של מיתה יוצא לדרך, דרך ארוכה ונפתלת ובהחלט יוצאת דופן לכל מי שהורגל לצפות במחזות באולם. מיתה פרשה את כפיה על כל המדרון המזרחי, מתלולית הלולים עד למבואות הרפת. בנוסף לתחושת עצמת וגודלו של השטח, העצימה גם את האנסמבל, מקטן עד גדול, יהיו שחקני המחזה ועם מיתה לא מדיינים.

נושא המחזה, חנוכה, מכבים, רומאים וכל הקשור במאבק, ודמות מוזרה מהלכת כרוח רפאים ובפיה מנטרה קבועה:"המכבי בוא יבוא", והיא יחידה באמונתה מול כולם, דמות פרי דמיונה של מיתה, שבחרה בי להיות אותה נביאה. בריצתה המטורפת על טרשי הבמה החשופה, יחפה ופרועת שיער לא ידעה מיתה איזו מתנת פיצוי העניקה לי, פיצוי על תאוות המשחק שלי שלא התממשה בלכתי לקיבוץ. לא הבנתי אז ואיני מבינה גם היום מה הביא אותה ליצור את אותה דמות הזויה וכואבת.

ראוי שאסיים באותה חוויה  של 'היחד', של עשייה  מרצון, סימן מאותם ימים, על עשרים וחמש שנים של שותפות, לא בדיבורים של סרק, אלא בקתרזיס ייחודי במחזה, ולו יהיה תוכנו מה שיהיה. שוו לנגד עיניכם את כל אנשי הקיבוץ, מקטן עד גדול, בתהלוכת הסיום, בבחינת הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אכן היה אז שילוב של היחיד והרבים שבפעם זו, חברו כמזכרת.

(15.8.2010 צפירה יונתן)