בגיל 84 קבלה אימי התקף לב ראשון. התקשרתי לבת אחותי רותי שהייתה אחות אחראית במחלקה הקרדיולוגית לטיפול נמרץ באיכילוב. הלוואי על כל אחד התקף לב בתנאים כאלה. ככה זה בארץ כשאתה מכיר מישהו קרוב שיסדר לך את העניינים. 

לוויתי אותה באמבולנס, הגענו צ'יק צ'ק לאיכילוב עם סירנות מחרישות אוזניים. רותי חיכתה לנו ומיד הוחל בטיפול מסור ומקצועי. לאחר בדיקות מקיפות הוחלט לאשפזה ולבצע ללא דיחוי ניתוח מעקפים (פתיחת חזה). אך לפני כן הייתה צריכה לעבור ניתוח נוסף לפתיחת מעברים חסומים בצוואר שתפקידם להוביל דם למוח. כולנו הרמנו גבה וחשבנו שגם אם תעבור את הניתוח הראשון, אין סיכוי שתשרוד את השני. אימי עברה את הניתוח הראשון כאילו זאת הייתה הצטננות קלה.

ביום ניתוח המעקפים לקחתי יום חופש מהעבודה והלכתי לבקר את אבי הלחיץ. בדרך כלל הוא כזה, בעיקר כשאימי לא נמצאת בסביבה. הוא פתח לי את הדלת וציווה עלי להסיר את הנעלים בכניסה כי הבית נקי. תהיתי למה זה חשוב כל כך ביום כזה, אך לא התווכחתי איתו. נכנסתי לסלון בגרביים ונדהמתי לראות שהשטיח הפרסי היפה והעתיק שלהם מכוסה בעיתונים וסדין ישן. שאלתי בעדינות -"מה קורה פה אבא, מה זה?" הוא גמגם וסנטרו רעד מעט: אה,... זה כדי שהשטיח... יישאר נקי... כי יבואו אנשים". -"אילו אנשים יבואו"?, חקרתי. -"אנשים לשבעה,... ולפני שיבואו... נוריד את  העיתונים והשטיח יישאר נקי".

הייתי המום, חשתי כאילו מישהו מנחית לי מהלומה בראש. אמרתי, "אבא, היא עוד לא מתה. לפני חצי שעה דיברתי איתה והיא לא נשמעה מודאגת. היא דאגה רק לך ואתה ככה..." הוא קטע אותי בטון התקיף והתיאטרלי שלו: "אתה משוגע או שאתה עושה את עצמך? הם עושים עליה ניסויים. הולכים לנסר לה את עצם החזה לכל אורכו, לפתוח את הצלעות שלה כמו קופסת שימורים, לחתוך עורקים, לקחת מהרגל שלה חצי מטר צינור דם, להדביק, לתפור, לקדוח ולחבר בקליפסים, ואתה עוד חושב שהיא תחיה? המנוולים עושים ניסויים אני אומר לך!" עניתי בלחש: "גם אנחנו בעבודה שלי עושים ניסויים ועושים כל מאמץ שהניסוי יצליח". ראיתי שהוא עומד להתפרץ שוב ונסתי מהבית. לקחתי את נעליי ביד, ירדתי במדרגות יחף עם גרביים, את הנעליים נעלתי באוטו כי לא רציתי להיות איתו דקה אחת נוספת.

ביטלתי את יום החופש שלי ונסעתי לעבודה. החבר'ה הכינו לי כוס קפה חזק וטוב עם שתי כפיות סוכר לחיזוק. אחרי הצהריים קיבלתי הודעה מרותי שבטון מרגיע הודיעה לי: "סבתא עברה את הניתוח בהצלחה ללא סיבוכים. הכול תקין ולא נשקפת לה סכנת חיים. הודעתי לסבא ואימא מבקשת ממך שתלך אליו ותרגיע אותו כי הוא נשמע לחוץ לאללה". נעניתי.

אין מה לעשות, אני ממושמע, קשה לי לסרב.

הלכתי לביתו. ראיתי איש זקן חסר אונים ונכלם כמו ילד מבויש. על השטיח לא נמצא זכר לעיתונים ולסדין והשטיח הפרסי חזר להיות פרסי. הוא רצה לדבר. החלפתי נושא: "בוא אכין לך כוס תה ומשהו קל לאכול" הוא הנהן בהסכמה ודמע.

לאחר המקרה הזה הוסיף אבי לחיות עוד כחמש שנים והלך לעולמו בגיל 96 כשמוחו צלול לחלוטין. אימי הוסיפה לחיות עוד ארבע שנים אחריו, ושנה לפני מותה לא זיהתה אותי ולא ידעה מי אני וזה לא היה קל.