אופירה הניג
הבמאית והמנהלת האמנותית של אנסמבל תיאטרון הרצליה תסיים את תפקידה לפני תום החוזה. הסיבה הרשמית: חילוקי דעות אמנותיים. מאחורי הקלעים סבורים אחרת: "דרשו ממנה לפנות לקהלים גדולים. גם עמדותיה הפוליטיות לא מצאו חן בעיני רבים" (כאן)
--------------
מכתב היוצרים לראש עיריית הרצליה
(מכתב בנוסח דומה נשלח ע"י אנשי אקדמיה מהחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב ונציגים מאוניברסיטת בר אילן, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בן גוריון בנגב)
לכבוד
גב' יעל גרמן
ראש עיריית הרצליה
נדהמנו והתאכזבנו עמוקות לשמוע על החלטת ההנהלה הציבורית של "תיאטרון אנסמבל הרצליה", שאַת עומדת בראשה, להפסיק את עבודתה של המנהלת האמנותית של התיאטרון, אופירה הניג.
בניהולה של אופירה הניג התגבש האנסמבל לכלל תיאטרון אמנותי איכותי ביותר. בשנים המעטות מאז הוקם הוא שימש בית חם לשחקנים וליוצרים מן המעלה הראשונה, ובכליו הצנועים החל להצביע בהדרגה על סדר יום נדיר בתרבות הישראלית: סדר יום המקדש מצוינות, מחויבות אמנותית חסרת פשרות, חשיבה מובנית לטווח רחוק, נכונות להסתכן והתעקשות על אמירה משמעותית. וחשוב לא פחות: האנסמבל לא ראה בצופיו עדר של כלים ריקים, אלא פנה אליהם כאל בני אדם חושבים ורגישים הראויים לכבוד. לא בכדי זוכה האנסמבל להכרה בינלאומית חובקת מצד מרכזי התיאטרון המובילים בעולם.
משמעות ההחלטה שקיבלה ההנהלה הציבורית היא חיסולו, עוד בחיתוליו, של מפעל תרבותי ארצי משמעותי, שספק אם יצמח כמותו בישראל בעתיד הנראה לעין. האכזבה שלנו מרה שבעתיים על רקע ההבטחה העצומה שניתנה בעצם ייסוד האנסמבל לפני אחת-עשרה שנים ועם הפקדת ניהולו האמנותי בידי אופירה הניג לפני ארבע שנים. כשעשית זאת, התחייבת בפני תושבי הרצליה ובפני שוחרי התרבות בישראל לקיים בהרצליה לאורך שנים רבות תיאטרון אמנותי לא חנפני. ההנהלה הציבורית הייתה אמורה לדעת שזה לא יהיה קל, שיצוצו קשיים, שתיאטרון אמנותי לעולם לא יוכל למשוך אליו קהלי ענק כמו בתיאטרון הרפרטוארי המסחרי, ולהיערך לכך אדמיניסטרטיבית וציבורית.
ייסוד התיאטרון היה מעשה חשוב ואמיץ, שאינו שכיח במקומותינו. היתה זו דוגמה לשימוש ראוי ביותר בכספי הציבור, כנהוג ברחבי העולם הנאור, שבו מוסדות ציבור תומכים בעשייה אמנותית לא מסחרית, שהיא חיל החלוץ של התרבות. אי-אפשר להימנע מלתהות מה השתנה מאז. החלטת ההנהלה הציבורית פירושה, בעינינו, הפרת התחייבות ציבורית ופגיעה אנושה בציבור אוהבי התיאטרון האיכותי.
לכל דבר בתיאטרון יש תחליף - לא למנהיג אמנותי משמעותי. שום מכרז ושום הון לא יוכלו לייצר דמות כזאת. האנסמבל אחרי אופירה הניג יאבד את משמעותו.
דמוקרטיה אמיתית נותנת מקום לגוונים השונים של האוכלוסייה. בישראל מסתמנת היום עריצות של מכנה משותף אחיד, הדוחקת את הגוונים השונים בחברה לשוליים צרים יותר ויותר. כל מי שחרד לדמוקרטיה חייב להרים קול נגד המצב הזה, ולהתעקש על המשך קיומו של "תיאטרון אנסמבל הרצליה" דווקא מפני שהוא נותן במה לקולות אחרים.
כבוד ראש העיר, אנו פונים אלייך בבקשה לבטל את ההחלטה האומללה של ההנהלה הציבורית. לא מאוחר להציב את הרצליה במרכז העשייה התיאטרונית האיכותית בארץ הזאת.
--------------
פרופ' גד קינר: קטעים ממכתבו הגלוי ליעל גרמן, ראש עיריית הרצליה*
שלום רב,
אני בטוח שאני מייצג רבים וטובים במחאה נגד פיטוריה של אופירה הניג מהניהול האמנותי של "אנסמבל הרצליה" בתואנה שלהקתה אינה פונה לקהלים גדולים, ומה שמקומם לא פחות – הנימוק הבלתי מוצהר, שעמדותיה הפוליטיות אינן מוצאות חן בעיני חלק ממקבלי ההחלטות בנושא התיאטרון. הנימוק האחרון אינו ראוי כלל להתייחסות במדינה דמוקרטית, ובשל החומרה שבו ראוי לדיון נפרד.
גב' גרמן הנכבדה: נפלה בחלקך זכות גדולה - לשכן בעירך את התיאטרון הרפרטוארי המתקדם והחדשני ביותר במדינת ישראל, שהעיר הרצליה יכולה להתגאות בעידודו ובקידומו, בהנהגתה האמיצה, הבלתי מתפשרת ורבת ההשראה והדמיון של המנהלת האמנותית, אופירה הניג. הניג טיפחה אנסמבל שחקנים נדיר ברמתו, בהתמסרותו ובזהותו האמנותית הייחודית; היא בחרה רפרטואר בינלאומי וישראלי, המהווה מיזוג מושכל של יצירות מופת קנוניות וידועות דוגמת "ירמה", "איפיגניה באאוליס", "שלוש אחיות", ו"המשרתות" – מ"אבות המזון" של כל בן תרבות משכיל – ושל פרויקטים נדירים, כעיבוד העדכני לסיפורי שלום עליכם "עירם של אנשים הקטנים", הקולאז' הפוליטי הנוקב "גשם שחור" על ההשלכות של הנשק הגרעיני, ו"מפגש באינסוף" בעקבות "מפיסטו" של קלאוס מאן על מחויבותו המוסרית של האמן בחברה; עבודות הבימוי שלה ושל יוצרים אחרים שעבדו במחיצתה העניקו גם ליצירות הקלאסיות הידועות פרשנויות חדשניות, נועזות, ומגרות למחשבה, בהשראת הזרמים האוונגרדיים בתיאטרון האירופי, אך בחותם אישי, ייחודי ומקומי. בזכות כל אלה ניצב היום "אנסמבל הרצליה" בשורה אחת עם המוסדות המובילים בתיאטרון הבינלאומי כמו ה"שאוביהנה" הברלינאי, ה"סטארי" הפולני, ה"רויאל קורט" הלונדוני, "הפאבליק תיאטר" וה"לה מאמא" בניו יורק וה"גאטרי תיאטר" במיניאפוליס.
אם דומה שעיר כהרצליה מתקשה להחזיק ולתחזק תיאטרון, הפונה לנתח אוכלוסייה מצומצם ואליטיסטי, הרי שיש כאן טעות אופטית: היצירות שמניתי קודם נמנות ברובן עם מיטב הרפרטואר "המוכר והחביב" – ואעז לומר, אפילו "השמרני" ביותר – שהיה עשוי להיות מוצג (וחלקו אכן מוצג) גם על ידי תיאטראות מבוססים אחרים בתל אביב ובמקומות אחרים. מה שמבדל את "אנסמבל הרצליה" היא הקריאה האחרת, המאתגרת, האינטליגנטית והרלוונטית של היצירות, המערבת את הצופה בבניית הפרשנות והחוויה, במקום סגנון הבימוי המיושן, המסבירני, האסקפיסטי והחנפני המקובל לעתים קרובות בתיאטראות אחרים, שאינו מחייב את הצופה למחשבה ולנקיטת עמדה. כי קהל, גב' גרמן, למיטב ניסיוני הצנוע, איננו נתון שצריך להיכנע לו: קהל יוצרים, קהל מחנכים, ורובו של התיאטרון הישראלי המנסה לרצות את קהלו בכל מחיר, כבר השחית דורות של צופים ששוב אינם מסוגלים למאמץ אינטלקטואלי ורגשי בתיאטרון, ומחפשים, ואף מוצאים בו המשך של ההיצע הוולגרי במדיה האלקטרונית. לאיזה שפל עלולה תרבות צפייה וטעם אמנותי להידרדר ראינו ב"פרס התיאטרון" השנה (ולמען הגילוי הנאות – גם כותב שורות אלו היה חבר באקדמיה, אולם "בדעת מיעוט" מן הסתם. בחירותי התמקדו בהצגות החאן ו"אנסמבל הרצליה"). ה"אנסמבל", בהנהגתה של אופירה הניג, שוחה נגד הזרם הזה. הוא גם רואה חובה ציונית ולאומית לעצמו לשתף יוצרים ערבים ויהודים, לגעת במישרין או בעקיפין, וללא חנופה וריכוך, בנקודות תורפה חברתיות ופוליטיות כואבות, ולראות בבמת התיאטרון כר לניסיונות ותהליכים, ולא תעשייה חרושתית להפקת תוצרים מלוקקים ומתועשים.
אני יודע – את ראש עיר גדולה, ואינך יכולה לממן אקספרימנטים נושאי גירעונות. אבל יש בעירך היכל תרבות, המספק את כל הטעמים התרבותיים השווים לכל נפש, וטוב שכך. ולכן בצד היכל התרבות שלכם, וכמקובל בערים רבות בסדר גודל של הרצליה בעולם, יש מקום לתיאטרון "בוטיק" איכותי, רלוונטי, לא מתפשר, שיהפוך את הרצליה למובילת תרבות, ולא לסרח עודף של המסחור בהיכל או בחלק ניכר מההיצע של תיאטרוני תל אביב. בשל הסמיכות לתל אביב, לעולם לא תוכל הרצליה להתחרות עם הכרך הגדול בתיאטרון קונוונציונלי. היא מסוגלת לעשות זאת אך ורק בתיאטרון קבוצה פורץ דרך כפי שאופירה מנהלת!
...
הערך התדמיתי היוקרתי המוסף של קיום קבוצת אנסמבל בהנהגת אישיות אמנותית יוצאת דופן כמו אופירה הניג, הוא נכס תרבותי, שלא מוותרים עליו כשם שלא מוותרים על תזמורת קלאסית מעולה ולא מוותרים על מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, גם אם מספר צרכניהם אינו מגיע להמונים. מה ייצא לעיר מזה שבתיאטרון הרצליה תשב הנהלה תואמת הבימה-הקאמרי-בית לסין? עם המשאבים העומדים לרשותם, וחמש עשרה הדקות המפרידות בין מרכז הרצליה לתיאטראות אלה, אין להרצליה סיכוי להתמודד איתם. השאיפה חייבת להיות הפוכה: לגרום לאותו פלח של קהל תל אביבי אנין טעם לבוא אליכם!
מובן שכל האמור לעיל לא יצלח, אם ההנהלה האמנותית העיקשת וחסרת הפשרות וצוות היוצרים והשחקנים המעולה והמסור, לא יגובו על ידי הנהלה אדמיניסטרטיבית ומשקית המאמינה באותן מטרות, ופועלת לקידומן, ואם לא ייבנה מערך שיווקי ומחלקה חינוכית פעילים ו"אגרסיביים" שיעצימו את הניראות של האנסמבל בעיר ובגוש דן בכללותו.
...
ולסיום: דברים אלה מתפרסמים אחרי שההכרעה נפלה, ודומה שהאמור לעיל הוא בגדר ברכה לבטלה. ולא היא: הדברים צריכים להיאמר, כי מה שקרה במגרש שלכם הוא איתות חמור לערים אחרות ולתיאטראות אחרים. אצבעה של אופירה הניג הייתה אחת הבודדות שסתמה את החור בסכר מפני ההצפה של בימותינו במחזאות ובשפה בימתית פופוליסטית ואסקפיסטית, "עשויה היטב", קלילה, נעדרת ייחוד אמנותי וקונצנסואלית.
...
הניג והאנסמבל שלה הם קו הביצורים האחרון של התרבות ה"גבוהה" בישראל, והגיעה העת להפסיק להתנצל על כך, ולחדול מן ההתבטלות בפני ההגמוניה הקולנית של תת-התרבות הבהמית להכעיס, שהממסד התרבותי בישראל קושר לה כתרים ומפטם אותה בתקציבים.
תודה על תשומת לבך,
פרופ' גד קינר
החוג לאמנות התיאטרון, אוניברסיטת תל אביב
מזכ"ל המרכז הישראלי של ארגון התיאטרון העולמי (I.T.I.)
* מכתב זה נשלח לראש עיריית הרצליה לקראת ישיבת ההדחה המבישה של אופירה הניג, ומובן שחברי ההנהלה הציבורית וראש העירייה לא התייחסו אליו - ההחלטה הייתה כבר גמורה וסופית. הנוסח שונה מעט אחרי ההחלטה.
-------------- -------------- --------------
יואב איתמר: תיאטרון טוב ותיאטרון רע
(מתוך האתר מיי-סיי, 6.6.2011)
אני יושב וצופה בשידור החוזר של הינשופים, בו מיקי גורביץ' אומר שהוא מתגעגע לתיאטרון הטוב ושרוב תלמידי התיאטרון לא רואים תיאטרון לפני שהם מגיעים לבית הספר למשחק. אמש קראתי ראיון עם מיכאלה עשת, אשת ראש הממשלה בשבילכם, שהתפרסם ביום ו' על כמה היא בזה לתיאטרון ושנרדמים שם.
בתיאטרון החדר למדתי שתיאטרון קואליציוני לעולם לא יוכל להיות תיאטרון טוב, ושיחה עם שי בר יעקב, מבקר התיאטרון של ידיעות, הבהירה לי מה הבעיה. תיאטרון טוב לא יכול להיות תיאטרון מסחרי מהבחינה הזו שאי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו.
אין בארץ, בשום מקום, קהל מספיק גדול שיכול לתמוך בהצגה ניסיונית לאורך זמן ושישלם משכורת לשחקנים. נעשו ניסויים בחיפה, בבאר שבע, בירושלים, והם נכשלו. תיאטרון צריך להציג הצגה מדי שלושה חודשים, עשר הצגות בחודש לפחות.
כתוצאה מכך, יש צורך להתפשר על האיכות ועל היצירה כי תיאטרון מסחרי הוא מוצר, הוא תעשייה, הוא לא יכול לעצבן את קהלו יותר מדי. למעשה, מוטב אם יתחנף אליו, וכמו מזון מהיר מכל סוג הוא מזיק לכם ואתם תמשיכו לאכול ממנו, ואולי תגוונו בארוחת גורמה מדי פעם.
מכאן צריך לשאול מה בכל זאת ואילו אמות מידה יש לאומנות התיאטרון המסחרי, ועל כך אכתוב בעתיד.
-------------- -------------- --------------
פגישה
עם במאי הקולנוע יוסף סידר לרגל צאת סרטו "הערת שוליים". מאת אורי קליין
מבקר הקולנוע של "הארץ", אורי קליין, נפגש עם במאי הקולנוע כדי לדבר על סרטו החדש. הבמאי יוסף סידר בא לפגישה כדי לדבר על המבקר אורי קליין.
כתבה שהעלתה שוב לדיון יחסי יוצרים-מבקרים. נושא נצחי שלעולם לא יירגע באמת.
עדכון אחרון - 14:40 03/06/11. (כאן)
-------------- -------------- --------------
"אנרגיות טובות": מחזה אבסורד בחסות הכנסת
כשיונתן לוי, מורה ומחזאי, צפה בדיוני ועדת הכלכלה בנושא תמלוגי הגז, הוא חש תערובת של חרדה וגיחוך - ולכן הפך את הדיונים למחזה (כאן).
-------------- -------------- --------------
אברהם עוז: גיאורג קרייזלר
תודה לידידי ותלמידי אורי שני על שהזכיר לי הבוקר (06.06.2011) את שירו הנוקב של המשורר/המלחין/הקברטיסט (וכאן גם המבצע) גיאורג קרייזלר. קרייזלר, היהודי-האוסטרי, שנאלץ לברוח עם הוריו מאוסטריה ערב מלחמת העולם הראשונה מאימת הנאצים, ושיצירתו הוחרמה והוכרזה "אנטי-אמריקאית" בימי ההיסטריה המקארתיסטית בארה"ב, כמוה כאלו של ברכט וצ'אפלין (עמו עבד). ידע, כנראה, על מה הוא מדבר. אבל גם נביא הזעם הסאטירי הזה (בן 89 היום) לא הכיר, כנראה, את כל החברות ששירו הקולע הולם אותן ככפפה ליד.
מדוע?
מלים ולחן: גיאורג קרייזלר
מגרמנית: אברהם עוז
מַדּוּעַ כֻּלָּם פַּחְדָּנִים פֹּה?
כָּל אִישׁ כָּאן מוּג-לֵב וְנִרְפֶּה!
כָּל פִּרְחֵי הָאָבִיב כְּבָר שְׁחוּנִים פֹּה,
וְשִׁבְרֵי הַחַיִּים מַצְחִינִים פֹּה,
אֲבָל הֵם רַק סוֹתְמִים אֶת הַפֶּה.
מַדּוּעַ חַיִּים פֹּה בַּזֶּבֶל
כֻּלָּם כְּמוֹ כְּבוּלֵי אֲזִקִּים?
הֵם בּוֹלְעִים כָּל מַכָּה וְכָל סֵבֶל,
עַד יָבוֹא הַתַּלְיָן עִם הַחֶבֶל,
אֲבָל הֵם עַד הַמָּוֶת שׁוֹתְקִים.
מַדּוּעַ כֻּלָּם צַיְתָּנִים פֹּה?
נִדָּפִים עִם כָּל רוּחַ, גַּם בְּלִי?
הֵם שָׁחִים עַד עָפָר אֵין-אוֹנִים פֹּה,
מָוֶת גַּס וְחַיִּים מְעֻנִּים פֹּה –
אַל תִּהְיֶה כְּמוֹ כֻּלָּם, בְּנִי שֶׁלִּי!
אַל תִּהְיֶה כְּמוֹ כֻּלָּם, בְּנִי שֶׁלִּי!
-------------- -------------- --------------
הטלוויזיה החברתית
סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il
(אהוד שם טוב, 052.5433100)
-------------- -------------- --------------
הירקון 70
מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org
(הירקון 70)
-------------- -------------- --------------
גרפיטי
"אותם מטורפים הסבורים שיש בכוחם לשנות את העולם, הם אלו המשנים אותו".
-------------- -------------- --------------
