הצטרפו לאיגרת השבועית

יצירה היא הניסיון לשים סדר בתוך אי-סדר. בעולם דחוס בתופעות מבלבלות, תפקיד היצירה הוא לעשות תיקון ולמצוא שלווה ונחמה.


קרבתי. הפיאט התכולה נעדרה והתריסים עוד היו מוגפים. הם עוד לא הגיעו. הזדמנות פז לגשת לשיח הפיטנגו שמאחור, כדי לבחון את החיים המוצנעים תחתיו. הלכתי אם-כן לירכתי הגן. האדמה הייתה תחוחה מהאשכוליות שלחלחו אותה ברקבוביותן, כשמעבר להן, בין עליו המחודדים, נראו ניצני השסק. שיח הפיטנגו ניצב לו בקצה. הגעתי אליו. גם בוסר פירותיו החל  להראות, אך עתה עניינו אותי יותר החיים שמתחתיו. ואמנם שיירה שחורה הבהיקה בסאונה נעדר המילים כשהיא עושה דרכה, אל התל שניצב לא הרחק וממנו בחזרה. היו אלו מצרים קדומים ששקדו בדבקות על בניין מעוז ממלכתם שאי-שם בחגביו העלומים ביותר, אדירה מכל בכנפיה - שכנה מלכתם. פעם קראתי שהיה גם פרעה אחד שבעצם היה פרעונית. ואולי כל הפרעונים היו בעצם פרעוניות מתחזות שהטילו אימתן על נתיניהן.

 

אבל, התחייכתי בקרבי, גם לי עוצמה. עוצמה שיכולה להסית את הממלכה העתיקה הזו - שכל פרט עובד בה את מלכתה בדבקות עליונה - מסדר עולמה. תכניות החלו להירקם. והייתי חופר תעלה מסביב, שבסיומה אני קוטע את דרך המלך הזו של השיירה. סימני מהומה נראו. לא השתהיתי הרבה, ניגשתי לברז, אחזתי בקצה הצינור ומלאתי את החפיר במים שהתגעשו בחדווה מסביב והמהומה גברה. היו הפועלות ניגשות לשפת המים, שבות בהולות ומתערבבות זו בזו. זה הזכיר את אי-השקט ששרר היום, כשאיזו  שמיכה משובצת סדר הוסרה ומתחתיה התגלה תוהו עלום. הרי זו מכת ערוב בעבורם. הלא אני הוא האל אוסיריס.

 

בינתיים גלשו המים מן התעלה וכיסו פאת ים שגבלה בשיחים. הרי זהו הים הגדול וארצם אינה אלא יבשת אטלנטיס שאיבדה זה מכבר את הקשר שלה עם שאר העולם. אולם רב חסד, האל אוסיריס, הוא ייתן להם תקווה באמצעות קליפת עץ זעירה שנישאה בשצף המים וחרטומה נתקע בחופיהם. כחמישה ספנים שעלו בגורלו, נאחזו בשתי אצבעותיו המגושמות, בזה אחר זה, מוטלים על סיפונה. מסע קונטיקי יצא לדרכו בשצף הגלים כשהספנים הנועזים רצים בהולים על הסיפון. בא נחשול וכמעט וצללו הם כעופרת במים האדירים, אך היטיב עימם הגורל והפגישם עם בדל אריח, כעין צריח נטוש שצץ מקרקעית הים. עלו הספנים על בדל האריח והיו סובבים בו בתזזיתיות של רוחות אבודות.

 

אוסיריס הסיט לרגע מבטו. בעיבורי הים, כמעט שקופה, נראתה שיירה של ג'ינג'יות זעירות. הביט בן ואחר בשחורות  ומחשבה אדירה לעמת בין הבהירים לכהים, בין הצפוניים לדרומיים, בין הקומוניסטים לקפיטליסטים, שתי הציוויליזציות הנצחיות - עלתה בראשו. אלא שאז כולו קרקוש, קרב תוך שהוא דורך ברגל גסה על ימים, רומס יבשות, שם לעל מעשה ידי האל, בליל שיער מפוזז, ואזי ניגש אליו וליקק את פיו. זה היה מישמיש.

 

"לך" - קראתי בגועל, רואה כיצד מעשי ידי טובעים בים, שהמשיך לגעוש וכבר פלש לגינה הסמוכה. למשמע הקריאה יצאה גברת פלדמן מפתח ביתה.

 

"מה זה?!" – קראה הנוראית מכל – "מה אתה עושה? אתה לא מתבייש? אתה ילד קטן?! אתה לא שומע שכל הזמן אומרים, חבל על כל טיפה? ישראל זה לא שוויץ, או אוסטריש. פרופסור קונצלבך אומר שעוד מעט לא יהיו כאן מים בכלל!" - השתתקה בעוד צילה ממשיך לאיים.

"לא מראים גב כשהשכנה מדברת! אתה שומע?!" – נענעה אז בזעם את הגדר.

 

רוח הייתה מצמררת את גבי.

 

"דער גרובן" -  סיכמה לבסוף כשהיא סוגרת את הברז ומתרחקת תוך שהיא מתסיסה מבין שיניה "נישט קינד נורמאל, ניששט!".

 

(מיכאל פבזנר, אדריכל וסופר)     

לאיגרת השבועית של 2011 . 7 . 7