הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא צעד קדימה בהתפתחות התיאטרון. זו חוויה בלתי רגילה! (פרופ' אואן שפירו, אוניברסיטת סירקוז, ארה"ב)


07.08.11

תשובה, דנקנר ושאר "קברניטי המשק" הם חלק ממערך עולמי של הון שהפך למפלצת מאסיבית, אמורפית ודורסנית. בעיניה כמעט כולנו משתייכים לאותו מעמד, ומה שנמצא על הכוונת זה רמת החיים שלנו.

 

Keep you doped with religion and sex and TV,

And you think you're so clever and classless and free,

But you're still fucking peasants as far as I can see,

A working class hero is something to be,

A working class hero is something to be.

(ג'ון לנון, גיבור מעמד הפועלים)





















דווקא בימים של התעוררות כה מרוממת רוח, רצה הגורל שלא אהיה בארץ. לבי במזרח ואנוכי, לצערי, היכן שהוא במערב אירופה הגשומה. אבל גם מעקב מרחוק אחר האירועים, כולל קשר רציף עם אחת מראשוני המאהל בשדרות רוטשילד (רוטשילד! איזו אירוניה נהדרת!), מגלה אכן תופעה שניתן רק לשפשף את העיניים נוכחה. מרי אזרחי? בישראל?! וואלה.

 

מה שמתרחש בימים אלה הוא הרבה מעבר למחאה חברתית במובן העיתונאי המוכר לעייפה של המושג. הרבבות שיוצאים אל הרחוב רוקמים במו ידיהם לא רק את החלום המהפכני שמנקר בלבבות רבים, אלא גם את הסיוט המדיר שינה מעיניהם של בעלי ההון, החוזים בהתקוממות הזועמת של נתיניהם המרוטשים.

 

נראה שנוצרת דינאמיקה של שיח המתעלה מעל החלוקה הפוליטית הדרקונית, המניפולטיבית, המתייגת אותנו לפי קבוצות זהות הרמטיות ויריבות, במפגן של סולידריות אנושית פשוטה, עם ההבנה שמכונת הדיכוי האוליגרכית אינה מבדילה בין יהודים לערבים, חרדים וחילונים, ימנים ושמאליים, אלא מתייחסת לכולנו כגדודי העמל שתפקידם לייצר ולשמר את רווחיה ועוצמתה, בעוד שהמדינה, הגוף שכביכול מייצג את האינטרס הציבורי, היא ככלי שרת בידיה.

 

אני משוכנע שמעטים כיום נופלים בפח האינדוקטרינציה האקדמית-עיתונאית, לפיה ההון (המכונה באופן אבסורדי "המגזר העסקי היצרני") רואה במדינה מנגנון מיותר ומכביד. זה נכון באופן חלקי, ככל שמדובר בחקיקה סוציאלית, במיסוי ובתקציבי רווחה, ובשאר צעדים "פופוליסטיים", אשר מבקשים (שומו שמים!) אם לא לאזן את פגעיו של ה"שוק החופשי", לפחות להקל על ייסורי קרבנותיו.

 

אבל ההיסטוריה מלמדת שהמדינה הליברלית-מודרנית עוצבה בהתאם לאינטרסים של בעלי הקרקעות והטייקונים התעשייתיים, הפיננסיים והמסחריים ולא לפי הצרכים של הציבור הרחב. הזכויות הפוליטיות והחברתיות שמהן אנו נהנים כיום הושגו במאבקים עממיים ובזכות דם שהוקז בפריז, שיקגו, וינה וקולוראדו, ולא בחסדי השלטונות הפוליטיים והאליטות. העובדה שמזה שנים (לפחות החל משנות השבעים) מקיימות ממשלות ישראל מדיניות בוטה של שחיקת שכר וקיצוץ השירותים החברתיים, ומנגד מפחיתה את המיסוי הישיר ומפרקת את הרגולציה העסקית, אינה מסמנת "סטייה מהדרך" או "חשיבה שגויה", אלא מעידה על מערך אידיאולוגי-אינטרסנטי שמנוּוט על-ידי גורמים רבי כוח.

 

ולא, לא מדובר רק בתשובה ובדנקנר ובשאר "קברניטי המשק". למעשה, הגבירים הללו מהווים חלק מזערי יחסית ממערך עולמי של הון, אשר בעקבות התהליך של רמיסת "הכלכלה הלאומית" (או "גלובליזציה" בפי אוהבי היופמיזמים) הפך למפלצת מאסיבית, אמורפית ודורסנית אשר אינה מבחינה בין מרכיב מכוניות במישיגן לבין כורה יהלומים באנגולה, בין מורה למתמטיקה ביהוד לבין בעל חנות נעליים בברלין. כמעט כולנו משתייכים לאותו מעמד, ומה שמצוי על הכוונת זה רמת החיים שלנו. המלחמה הזו מתרחשת מזה שנים ותוצאותיה ניכרות, במידה כזו או אחרת, בכל מקום בעולם.

 

ההפתעה שהביע סטנלי פישר מאירועי המחאה, מלבד הניתוק המגוחך שהיא חושפת (שהופך אותו למועמד המוביל לפרס מארי אנטואנט לאטימות, בבחינת "אם אין דירות שיגורו בווילות"), מהווה פליטה בלתי פרוידיאנית מפיו של מי שהשקיע את מיטב ימיו בהפצתה וביצועה של האג'נדה האוליגרכית, אם כמרצה בכנסיית הניאו-ליברליזם (אוניברסיטת שיקגו), ואם ככלכלן בכיר בשני הגופים שאכזריותם נודעת לשמצה: הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומי.

 

הצמד-חמד זה, התאומים הסיאמיים של אצולת הפיננסים, מביאים במו ידיהם המגואלות לחורבנן של אוכלוסיות שלמות, באמצעות הלוואות מופרכות שהשקיעו את דורות העתיד בחובות עתק, ובכפייה של "התאמות מבניות" (אח, אורוול, מי יגול עפר מעיניך) הכוללים את שעבוד המשאבים הלאומיים, הפרטה, שחיקת שכר וקיצוץ השירותים החברתיים. נשמע מוכר? יוון, אגב, היא עוד קורבן של ציפורני הטרף הללו, ואזרחיה, אשר נהרו אל הרחובות כדי למחות על צעדי הצמצום הברוטאליים שנגזרו עליהם, מבינים זאת היטב.

 

המציאות העגמומית היא שעצמאות כלכלית זה מושג שאבד עליו הכלח. ממשלות אינן רשאיות כיום לנהל מדיניות ציבורית פופולארית, גם לא לפי אמות המידה השמרניות של המאקרו-כלכלה הקלאסית (ראו מקרה ממשלת רבין שהותקפה קשות על-ידי מיטב כלכלנינו). הן לא מורשות להגדיל את תקציביהן, גם לא בתקופה של מיתון, ומנועות מלהגן על הסחורה וכוח העבודה המקומיים, לנהל מדיניות מטבע עצמאית ולחזק את הרשתות ההגנה הסוציאליות. הן מחויבות, הן בכוח הסכמי סחר והן בשל תלות פיננסית, לשחוק את שרידיה של מדינת הרווחה המודרנית.

 

הן מצוּות להעניק דריסת רגל חופשית לתאגידי על ול"משקיעים", להפחית למענם את עלות העבודה ולגבות מהם מיסוי מינימאלי, ואף (מישהו אמר אינטל?) לכסות על השקעותיהם במענקים נדיבים. הן מצוּות להפריט את המשאבים ואת הנכסים הציבוריים, כולל קרקעות, חברות ואפילו מוסדות נותני שירותים. הן מוכרחות להעניק מרחב מחיה מוחלט למפלצת הפיננסית של הספקולציות והאופציות והנגזרים, לאותו קזינו טפילי שאת התמוטטויותיו המחזוריות, לאחר שגרפו פרות הבשן את רווחיהן ההיסטריים, נאלצים אנו לשלם מכיסנו הדל. וכן, הן מחויבות לקצץ ולקצץ ולקצץ (חוץ מבתקציב הביטחון, כמובן - אבל זה נושא למאמר נפרד), עד אשר יידלדל הבשר ותיחשף העצם העבשה, ואז יקצצו עוד, כי מלבד השפן הרצוץ הזה אין כמעט דבר בכובע הכזבים של הקוסם הכלכלי.

 

הוא הרי תלמיד נאמן של "מדע הכלכלה", והשכם והערב נשמע אותו מזמר את המושגים העסיסיים המוכרים: שוק חופשי, פריון, תפוקה, ייעול, גמישות, תוצר, צמיחה. כמובן, שתכליתו הבלתי מוסווית של ה"מדע" הזה היא הכפפת חוקי הטבע החברתיים לצרכיה הפרטיקולאריים של האוליגרכיה, באמצעות היציר הדמיוני המופשט שמכונה "המשק". כי זה, כידוע, מייצג את כ-ו-ל-נ-ו. כשטוב למשק, טוב לכ-ו-ל-ם.

 

העובדה שההבלים הללו מופרכים שנה אחר שנה לא מפריעה לכוהנים למחזר את זמירותיהם ולעיתונאים לדקלמם כתלמידים של בית רבן, כשבאמתחתם נבואות פורענות ואשם (לפי מסורת פילוסופיית החטא הקתולית) לאמור: עלייה ברמת החיים שלכם תפגע ב"משק" האומלל ותרסק אותו. הוי עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, איך מעיזים אתם לדרוש שכר הוגן, חינוך חינם, שירותי בריאות נגישים וזולים, דיור בר השגה?! בושו לכם!

 

כשאיכות חיינו משתפרת, משהו באוליגרך מת

ואכן, כיצד ניתן להסביר את האבסורד שככל שמשתפרים חייה של מרבית האוכלוסייה, כך מחמיר מצבו של ה"משק", ולהיפך? ובכן, האמת היא שזה די פשוט: עלייה ברמת החיים מקזזת ברווחי האוליגרכיה. ה"משק", למרות כל המלמולים הריקים על אודות צמיחה, הוא בסופו של דבר משחק סכום אפס וקיימים בו ניגודי אינטרסים מובהקים ומאבק נצחי על חלוקת הרכוש, אשר אינו משתקף בכשפי הגרפים והסטטיסטיקות. האליטה יודעת זאת ולכן היא מנהלת מלחמת מעמדות אינטנסיבית נגד הציבור.

 

העובדה שהשכר הנו עלות על הרווח היא ידועה, אבל העובדה שהרווח מהווה עלות על השכר, ולפיכך כמעט על הציבור כולו, נדחקת איכשהו אל בין רגבי התודעה, כאילו עצם העלאתה על הדעת היא בחזקת חילול הקודש. אנחנו אמורים לצהול על כך שבנק הפועלים מכריז על תשואת שיא כאילו מי מאיתנו זוכה לחלוק את הדיווידנדים המופרעים של בעלי המניות (שזכו בו, אגב, בזיל הזול – אבל גם זה למאמר נפרד), בעוד שמי שמממן את הרווח הזה הם לקוחותיו וצבא עובדי הקבלן שלו.

 

אנחנו אמורים לחשוב, והרי כך מצווה הוותיקן, שהרווח הזה יושקע ב"משק" וייצור מקומות עבודה ויופי טופי, ולא יזרום לקזינו הבורסאי, או יוטמן באיזה חיסכון בטוח, או ישמש לרכישת יאכטה בפינלנד. מנגד, כל סטודנט למבוא לכלכלה יידע לומר שתוספת שכר מהווה דווקא השקעה ישירה ב"משק". אבל גם התורה הקיינסיאנית הישנה, שהביאה לצמיחה המסחררת בארצות המערב לאחר מלחמת העולם השנייה, היא כיום בחזקת תועבה בעיני הכהונה השלטת.

 

ילד הייתי בימי האינפלציה הדוהרת ועודני זוכר את תוכניות החירום שנשלפו בזו אחר זו ממגירות משרד האוצר ושריו המתחלפים תדיר. וכל אחת מהן, אלא מה, כרסמה באכזריות בשכר ובשירותים החברתיים. אני זוכר את ביטול מפעל ההזנה בבתי הספר, את שחיקת הסובסידיות וקצבאות הילדים, ואת אינספור שביתות השכירים אשר עמדו בקו הירי של מכונת ההרס הממשלתית.

 

התובנה שהאינפלציה היא אמצעי להעברת הון מן הציבור הרחב אל כיסי האליטה, לא מצאה עד היום דרך לאמצעי התקשורת הנפוצים. ונהירה הייתה הסיבה לכך גם לעיניי הילדותיות, מפני שמדי ערב בערבו דבררו הפרשנים את מסר התעמולה אשר חדר היטב למוחי הצעיר: האינפלציה, זה ברור, היא תוצר של רמת חיים גבוהה מדי. אנחנו שמנים ומפונקים. התרגלנו לכל טוב, לחיות כמלכים (וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט!), לכן, כך חזרו הללו כמצוות אנשים מלומדה, יש לחתוך בבשר החי. וכך אכן נעשה.

 

השכר נשחק מדי חודש ברמה של לפחות עשרה אחוזים, ותוספות היוקר היו חלקיות ומאוחרות. אנשים הפסידו את משרותיהם וממונם ולמרות זאת האינפלציה המשיכה לדהור. אבל חכמי האוצר לא וויתרו והקיצוצים הפכו לחזון נפרץ, כמו גם השביתות והמרירות החברתית העצומה. רעיונות כגון אלה של אסתר אלכסנדר, שהאינפלציה היא אמצעי להעברת הון מן הציבור הרחב אל כיסי האליטה, לא מצאו דרך לאמצעי התקשורת הנפוצים, שלא חדלו לבחוש ברגשות האשם של הציבור.

 

אלכסנדר, כלכלנית ממשלתית בימים ההם, טענה שיש דווקא להעלות שכר ולמנוע את רווחי האינפלציה (רווחי אינפלציה? לא שמענו), שמזריקים שמן בגלגליה. גם יונתן ניצן ושמשון ביכלר, שני הכלכלנים הייחודיים, פיתחו תיאוריה נרחבת ומושכלת על אודות תופעת האינפלציה בכלל, ומסקנתם הייתה שהיא אינה נגרמת על-ידי ביקוש יתר של ציבור מפונק ונהנתני אלא כפועל יוצא הכרחי של תהליך הצבר ההון האוליגרכי.

 

ייתכן שרעיונות מהפכניים מעין אלה הם מורכבים מדי בשביל עידן המבזקים והפרופגנדה, שתכליתה בסופו של דבר לגרום לציבור לתמוך במערכת שמנשלת ומנצלת אותם. אך היציאה ההמונית אל הכיכרות מלמדת שגם לפרופגנדה המתוחכמת ביותר יש מגבלות, וכי האנשים כמהים לא רק להקלה במצוקות "השוק החופשי" אלא גם למערך אחר של חשיבה, לתפיסת מציאות עמוקה יותר, וכן- גם אנושית יותר.

 

רשתות ההסוואה מתפוררות וההונאה האדירה נחשפת. המורא והאשם שמטילה האליטה, באמצעות שלוחיה הממשלתיים, האקדמאים והעיתונאיים, איבדו מעוקצם. פוליטיקאים לא יוכלו יותר לשלוף את הקלפים המרוטים של הצמיחה (שמיטיבה עם מיעוט שבמיעוט) והחינוך (שיעור האקדמאים בישראל הוא מהגבוהים בעולם!) מבלי לזכות במטחי בוז ולעג, כי אנחנו כבר איננו האיכרים המרודים המתרפקים על שעריו החתומים של הברון. אנחנו אזרחים שרוצים לחיות בחברה סולידרית והוגנת.

 

אני מקווה שהמחאה תצבור תנופה ורק תלך ותגבר (חכו לי, אני בא עוד מעט!) אבל יהיו הישגיה המידיים וארוכי הטווח אשר יהיו, היא כבר שינתה את כללי המשחק של השיח החברתי-פוליטי. איכשהו אני חש שכאשר תדרוכנה רגליי על אדמת שדה התעופה בן גוריון, תהיה השמש חייכנית ונעימה והאוויר קל יותר לנשימה. תודה לכם.
(הופיע לראשונה: העוקץ)

לאיגרת השבועית של 2011 . 8 . 11