הצטרפו לאיגרת השבועית

הצלחה היא לא מה שאחרים אומרים עליך, אלא היא היכולת שלך להתמיד ביצירה מתוך אמונה בצדקת הדרך.


האיגרת השבועית

יום ה', 2012 . 8 . 9

היטלר - ההצגה
יום שישי, 17.8.2012, בשעה 14:00

יום שישי, 31.8.2012, בשעה 14:00

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

-------

בימים אלו מתקיימות

פגישות ההכרות

לקורסים השנתיים המרוכזים
לימודי משחק
לימודי בימוי
בתיאטרון החדר
טל', 03-5171818,

מידע כאן וגם בדוא"ל

-------

פגישות ייעוץ
בתחום אישי, משפחתי, יצירתי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לכם קטע?

שלחו אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב
-------
לאיגרות קודמות
-------


באיגרת זו:

•   מדברים על תיאטרון החדר – אלון אבוטבול
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: 1. הספק והאמון (6) 2. תמרות עשן בין צפון לגולן
•   יואב איתמר: אכילס והצב
•   בקי פריישטדט: הסוד מפראג (4)
•   אסנת ראם: והַשיר
•   פינה חמה ליוצר/ת: אני רוצה רק להציץ
•   תיאודור ממליץ: שורדים? בגללי!
•   רגע של עברית: אוקסימורון
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: מקבץ סיכות קצרצר

אלון אבוטבול, שחקן, במאי ומורה, מדבר על לימודיו בתיאטרון החדר: כל מה שהוא עושה היום מתכתב בדרך זו או אחרת עם חווית הלימוד בתיאטרון החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי. 

קישור קבוע

1. הספק והאמון (6)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 6

 

דמות וקהל

 

מכלול תדמיות של אדם מתקיים על בסיס הזיקה החיובית שבין הצרכים והמשאלות של הקהל, לבין מה שהוא מציג בפני קהלו, בדמות הבימתית והציבורית שלו. מצב זה ממשיך להתקיים כל עוד אישיות זו עונה על צרכי הקהל ומגשימה את משאלותיו. במצב זה ניתן לדבר על אמון שרוחש הקהל לאישיות הציבורית. זיקה זו מסתיימת באחד משני המקרים הבאים:

1. חל שינוי בצרכים ובציפיות הקהל.

2. חל שינוי בהתנהגותה של האישיות הציבורית.

 

דוגמא דמיונית אפשרית של תגובת קהל: "בעבר הערצתי את השחקן א' בשל אישיותו הנעימה והמושכת, עד שראיתי בטלוויזיה שהוא משתמש בסמים. לפני שנים רבות גם אני עישנתי קצת גראס. זה היה סתם מתוך סקרנות ילדותית. היום אני נגד שימוש בסמים. ראיתי את השחקן א' בתפקיד האחרון שלו על הבמה ומשום מה הוא לא היה אמין בעיני. לא הייתי רוצה לראות אותו עוד על הבמה בתפקידים של האדם החזק והישר. פשוט קשה לי להאמין שמי שמשתמש בסמים יכול להיות ישר! לעומת זאת אני מחבב את השחקנית ב', שהיא כל כך נחמדה וגם הצהירה על חשיבות המשפחה בחייה! אני גם אוהב את השחקן ג' שמשחק בתפקידי הנבלים אבל שמעתי שבחיים הוא דווקא איש נחמד!"

 

בתחילת שנות התשעים התפרסם בציבור סיפורו של מטיף דת אמריקאי ידוע. שנים רבות הוא נהג להטיף לחיזוק טוהר המשפחה, ותקף את הנואפים למיניהם. יום אחד נודע בציבור כי הוא נוהג בסתר להשתמש בשירותיה של פרוצה. לאחר שניתן פרסום למנהגו זה, הוא הופיע בציבור והביע חרטה על כך. רובו של הקהל זנח את המטיף אבל נמסר שמעטים בכל זאת המשיכו לנהות אחריו. יש להניח כי בתחילה נתנו המאמינים אמון במטיף, אבל אחר כך, בעקבות הגילויים על התנהגותו הפרטית, התעורר הספק בו. בסופו של דבר חודש האמון במטיף - אף כי באופן חלקי. יתכן כי אלו שזנחו את המטיף, עשו זאת כי לא הסכימו להניח גבולות בין דמות המטיף כשליח האל, לדמות הציבורית שלו ובין אלו לדמות הפרטית. ניתן לשער שמשאלתם של מאמינים רבים הייתה להגשים תמונת עולם אחידה ומושלמת. המטיף אמור היה לגלם עבורם ישות מורכבת אבל חד-גונית במהותה: דמות האל המושלם אמורה להרעיף משלמותה על דמות המטיף שהוא שליח-האל, ועל כן על השליח להיות בעצמו אדם מושלם.

 

במקרה זה נפגע אמונה של הקהילה במטיף, בגלל הסתירות שנתגלו בין מרכיבים שונים באישיותו של המטיף. למן הרגע שבו נפגמה בעיני הקהילה תדמית הטוהר המוסרי של האדם-המטיף, נוצרת תגובת שרשרת: נפגמת תדמית שלמותו של שליח האל, וזה עלול להעמיד בספק את רעיון שלמותו של האל עצמו. אולי היו המאמינים מוכנים לקבל את אפשרות פגימותם של האדם, המטיף ושליח-האל, אבל לא את ספק שלמותו של האל עצמו. יש להניח שהם יצאו לחפש להם שליח-אל אחר, שיגשים את המשאלה לאחוד מושלם עם האל באמצעות שליחו המושלם, וכך שוב יכולים היו לתת אמון באל המושלם. אלו מבין המאמינים שהסכימו לחדש את האמון במטיף, עשו זאת על בסיס העיקרון הנוצרי שההכרה באשמה, הוידוי והבעת החרטה, עשויים לטהר את האדם ולהכשיר אותו להמשך תפקידו, ולאו דווקא בגלל שידעו להפריד בין חלקי האישיות של המטיף...

("המעגל הפתוח", עמ' 97-98)

--------------

 

2. תמרות עשן בין צפון לגולן

(אלי אשד, סופר, מרצה ובלש תרבות, ביקש ממני להעלות רשמים מתקופת צילומי הסדרה "תמרות עשן". עשיתי זאת בהנאה)

 

"צלם אנוש"
המלהקת אורית אזולאי מתקשרת. היא מחפשת שחקן לסדרה חדשה, "תמרות עשן". עניין של שגרה. בתיאטרון החדר יש לנו מדור ליהוק. ציוותי ליהוק מתקשרים אלינו בחיפוש אחר שחקנים. אני רושם את הפרטים ומפיץ בקרב השחקנים שלנו. לאחר יומיים היא מתקשרת שוב. נשמעת מופתעת או מוטרדת או משועשעת ואומרת: "אמיר, אני מתכוונת אליך!". -"סליחה?". -"התכוונתי שאתה תשחק את התפקיד". -"תודה, אבל אני לא משחק. אני מורה, מביים, ובכלל, לנהל את תיאטרון החדר זה פול-טיים ג'וב". -"רק תבוא לפגוש את הבמאי, תראה שתהיה לך הנאה. הוא אדם נחמד מאד".

לפגוש במאי בהנאה? באוזני רוב השחקנים המשפט הזה נשמע כפרדוכס, דבר והיפוכו, ובכלל, מתי לאחרונה הופעתי בסדרת טלוויזיה? שערי היה אז ערמוני ומסודר. עכשיו הוא כסוף ופרוע.
הלכתי.
הבמאי עודד דוידוב הוא מאותם אנשים שהיית רוצה שיהיו חברים שלך. תחילה התייחס אלי כבמאי אל במאי. הייתי נבוך. -"אני השחקן שלך", אמרתי, "וכשחקן אני מתמסר לכל מה שתטיל עלי לעשות". עכשיו הוא נראה נבוך לרגע. מעולם לא ראיתי אותו כועס או פורק את המתח על מי מאנשי הצוות. שאלתי אותו: "מה אתה עושה כשהמתח מגיע לרמה בלתי נסבלת והכול סביבך קורס?" -"כוסס ציפורניים ושותק". יש לו יכולת הכלה בלתי נדלית. האווירה על הסט נעימה. זה לא מובן מאליו בתעשייה הזאת. נראה שעודד מתפקד כאן ככולא-ברק, שואב את כל המתחים אליו פנימה. צוות מקצועי. שחקנים מעולים. חלקם היו תלמידים שלי בעבר. מכנים אותי המורה. ברגע הראשון זו חוויה מוזרה אבל במהרה אנחנו יחד צוות עם הרבה פירגון הדדי והערכה הדדית.

כל העת מרחפת מעלינו רוחה של הסדרה האמריקאית הקלאסית "טווין-פיקס". מדברים על כך בגלוי אבל למעשה, מנקודת המבט של המיקום בנוף הטלוויזיוני האוניברסאלי, הסדרה האמריקאית היא רק מקור להתייחסות. שתיהן בנויות על עקרונות הרומן. בשתיהן הנוף הסביבתי משחק תפקיד מכריע ובשתיהן הוא מאיים וחסר גבולות. אבל יש הבדלים מהותיים ביניהן. "טווין-פיקס" היא סיוט סוריאליסטי. "תמרות" היא סיוט ריאליסטי עם מקטעים של פלישות הזויות. נופי צפון-מערב וושינגטון האמריקאית נראים כמרחב כחלחל, קר, מנוכר ועוין. נוף הגולן נראה כמרחב חם, צפוף ומאיים. לאחר הכול, הרי "תמרות" היא תופעה מזרח תיכונית מובהקת, שבה הפרטי והפוליטי מעורבבים זה בזה.

הדמות שעלי לגלם היא אברהם אוריון, הידוע בכינויו "צלם אנוש". הגורו של קיבוץ "תמרות עשן". כידוע, מתחיל הסיפור בהיעלמותם המסתורית של חברי הקיבוץ תמרות עשן. הגורו שלהם חזר זה עתה מחו"ל. הוא החשוד המרכזי. אהה, גורו, מלמלתי לעצמי מתחת לאף, טייפ-קסטינג. כלומר, דמות המולבשת על שחקן עם תכונות דומות. במהלך השנים רדף אותי הכינוי הזה. הייתי נוהג לומר לאלו שהגדירו אותי כך, כי בהודית פירוש השם הוא מורה. בהחלט הגדרה מכובדת. אבל הם התכוונו לגורו בסגנון אושו. ראיתי סרטים על הגורו ההודי הזה ובכל פעם מחדש התחלחלתי אל מול פולחן האישיות המיסטי המקיף אותו. מהו הדבר הגורם לבני אדם, לכאורה רציונאליים, לאבד את עצמם ולהתמזג אל תוך גוף המוני הומוגני טוטליטארי? ייאוש אישי? אובדן זהות? הצורך בתחושת שייכות? בהתאם לנסיבות, הרי שהתשובה לכל השאלות הללו היא אכן כן.

מה לי ולגורו הזה? מעולם לא ביקשתי שיעריצו אותי. ליוצרים שאני עובד איתם יש חופש פעולה יצירתי, ככל שהם רוצים בכך, כל עוד אינם פוגעים בשלומו ורווחתו של הזולת. אני נוהג לומר להם שייקחו את מה שאני מלמד ויתאימו לעצמם. שיטת "המעגל הפתוח" מאפשרת לכל אדם לתת ביטוי מלא לעצמו, כולל הטלת ספק במורה עצמו. כל דבר שלימדתי, ניסיתי תחילה על עצמי. את רוב עקרונות השיטה אני יכול להסביר במונחים רציונאליים שווים לכל נפש, ואת אלו שאיני יכול להסביר אני חוזר ובודק, נפעם בכל פעם מחדש לנוכח הנחייה שאי אפשר להסבירה אבל היא משיגה את מטרתה. האם כאן טמון המרכיב המיסטי? אולי.

אינני נמנה על אלו המבטלים את המיסטיקה בהינף יד מזלזל. למיסטיקה יש תפקיד בהתפתחותו של אדם-יוצר כפרט ובהתפתחותה של תרבות. אבל אדם-יוצר, כמו כהן הדת, כמו קוסם, חייבים תחילה לשלוט בחומר. הממד הרוחני נוצר במפגש הגופים: אדם אל מול עצמו, אל מול קהלו, אל מול אלוהיו. 

רוב הדמויות בסדרה עוברות שינוי תדמית במהלך הסיפור. צלם אנוש נתפס תחילה כמפלצת ולאחר מכן כבורג במערכת שגבולותיה לא ידועים ואז הוא כמעט ראוי לרחמים. הלא ידוע הוא מרכיב מרכזי בסיפור המיסטי. פן נוסף של הסיפור הוא הצגת בעלי סמכות כיצורים מרושעים. אבל זהו פן משותף לסדרות רבות. הצופה המותש מבקש למצוא בטלוויזיה תחליף נקמה בבעלי סמכות במציאות המתסכלת של עצמו. בעזרתו של עודד אני מגיע למסקנה שעלי לפעול על פי ההנחיה הקלאסית שהציע המורה הגדול של כל השחקנים מאז ועד היום, סטניסלבסקי. אם אני הייתי במצב של הדמות איך הייתי פועל. מכאן והלאה זו עבודה שחורה, עיסוק בחומר באופן שיביא אותו למדרגת יצירה.

השוט הראשון שלי על הסט היה קטע האוטובוס. מה שאחר כך ייראה בסרט כהזיה בוהקת. כל מה שנדרש ממני הוא להמתין עד שדלת האוטובוס תפתח, לרדת ממנו ולהתייצב אל מול קבוצה של חברי הקיבוץ. שוט פשוט ושגרתי. הסרט רץ. אני יורד מהאוטובוס, עומד וממתין לקריאה של עודד "קאט!". אין קאט. דממה. לפתע אומר עודד: "תצחק". אני צוחק. הצחוק שתחילה הוא חיוך וגרגור, הופך לצחוק שטני מתגלגל ונמשך. זה לא רשום בתסריט, אבל לך תדע מה עשוי לקרות במהלך צילום. הצחוק הופך לרועם יותר ויותר עד שנשימתי נעתקת והצחוק נמשך. לאחר פרק זמן שנמשך כנצח, אומר עודד "קאט". הצוות פורץ במחיאות כפיים. מכול הסצנה הארוכה הזאת נותרה בסרט המשודר רק תמונת האוטובוס והדלת הנפתחת.

בלי ספק "תמרות" היא ציון דרך בחוויה הטלוויזיונית הישראלית. על כך כבר דנו אחרים. "תמרות" היא ציון דרך עבורי. כמי שרגיל לשבת בכורסתו הנוחה, מקשיב ליוצרים ומנחה אותם, חשתי שחוויית השחקן העומד על במה או בסט הטלוויזיוני וממלא אחר הוראותיו של הבמאי בכורסתו, חוויה זו הולכת ונשכחת ממני. "תמרות" נתנה לי הזדמנות לרענן את עצמי.

האם זו התחלה של ידידות מופלאה ומתחדשת עם המרקע? ממש לא נראה לי. האם זוהי שירת הברבור שלי? חס וחלילה. כל תפקיד שאני מגלם או יצירה שאני מעלה אני מגדיר באופן אוטומטי כשירת הברבור שלי ואחר כך מתגלה באופק יעד חדש.

לימים התברר ש-
NBC קנתה את הזכויות על הסיפור. טיטוס ווליבר ("אבודים") לוהק לצילומי הפיילוט של הגרסה האמריקנית ועמד לגלם את התפקיד ששיחקתי בגרסה העברית. גרסה זו אמורה הייתה להעתיק את סיפור המסגרת מהקיבוץ בגולן אל אלסקה. אבל הפיילוט שהוכן נגנז. מדוע? שאלה בהחלט רלוונטית.

במחזור המזון התעשייתי, מוצר מזין מוצר חדש. תעשיית הטלוויזיה היא בסופו של דבר תהליך משעתק של מוצרים בשינוי חזות חיצונית, אך שומר בקפדנות על תבנית קבועה והרגלי צפייה. קשה לטעון ש"תמרות" הוא העתק של "טווין-פיקס". כאמור, הוא נעשה בהשראת הסדרה הקלאסית. המינון הישראלי המקומי שנוצק באופן מתוחכם ע"י נח סטולמן התסריטאי ועודד דוידוף הבמאי, יצר חוויה שהיא מצד אחד אוניברסאלית אבל מצד שני ישראלית במובהק. עכשיו לך ותעתיק את הסיפור לאלסקה. אתה עלול למצוא את עצמך שוב ב"טווין-פיקס". יתרה מזאת, מאז אותה סדרה אמריקאית, הוצף השוק האמריקאי בשכפולים של "טווין-פיקס", ו"אבודים" היא אך דוגמא אחת מהן. אולי עדיף ששתי הסדרות הללו תשארנה כעדות ליצירות חד פעמיות. האחת בהרי הצפון והאחת בהרי הגולן.

 

(א.א.)

(המאמר ב"יקום תרבות")

(אלי אשד על "תמרות עשן" ב"יקום תרבות")
--------------

תגובה: שלי זר ציון

אמיר, תודה מקרב לב שחלקת איתנו את המידע. ועכשיו לווידוי קצר שלי: אני צפיתי בסדרה בשקיקה, בשתי העונות. כן, זו בהחלט הייתה הסדרה הישראלית הכי טובה שאני ראיתי, ואחת מהטובות בכלל. היה בה משהו אחר, מעבר לעלילה, שהייתה בסדר גמור וכתובה כמו שצריך. היו שם שחקנים שפשוט היו שם, ותמיד הייתה לי הרגשה שהם קצת מדברים עם הדמויות האקסצנטריות שהם מגלמים, קצת חושבים איתן וקצת עליהן. והם היו כל כך נוכחים וכל כך בני אדם (דבר שהוא די יוצא דופן במדיום שנוטה להפוך את השחקנים למותגי פלסטיק). והיו הנופים של הגולן, והייתה המוסיקה של אבי בללי, שהפכה את כל הדימויים למשהו שהוא כל כך כאן, וגם רחוק ומסוגנן מאוד, ובו זמני. וכן, הסדרה קצת הזכירה את טווין פיקס וקצת את קוסטריצה, וכל ההשפעות האלה התמזגו למשהו שהיה מאוד מקומי, מאוד מתבונן לעומק באנשים שחיים כאן, ובמקומות שיוצרים אותם.

(שלי זר ציון, מנהלת הארכיון לתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, המרכז הישראלי לתיעוד אמונות הבמה)

קישור קבוע

לא הָיִיתִי צָרִיךְ לְהִשְׂתָּרֵךְ מֵאָחוֹר.

יָכולְתִּי לָקוּם מֻקְדָּם יוֹתֵר בַּבּוקֶר.

יָכולְתִּי אֲנִי לָצֵאת רִאשׁוֹן.

 

הוּא עֲדַיִן בְּמֶרְחַק בְּעִיטָה.

בְּכָל רֶגַע נָתוּן

עָלוּל לִפּול סֶלַע עַל ראשׁוֹ.

 

אֵינֶנִּי חֵפֶץ בְּכָךְ.

יֵשׁ יִתְרוֹן בְּלִהְיוֹת שֵׁנִי

הַתּוֹצָאוֹת הֻכְרְעוּ מֵראשׁ.

 

אֲנִי יָכוֹל לַעֲצור, לְהַבִּיט

עַל עַלְוַת הָעֵשֶׂב, לִשְׁמועַ

פִּכְפּוּךְ הַמַּיִם, לָגַעַת בָּאוֹר.

קישור קבוע

(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.

השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.

בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי צ'כי-יהודי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל)

 

פראג 20.1.2000

 

...חודשיים חלפו כאילו היו יומיים. אחרי הצגת הבכורה פיטר היה צריך לעזוב את הארץ ולשוב לצ'כוסלובקיה. תוקף הוויזה שלו פג. הפצרתי בו להישאר בארץ.

"זהו הבית שלך".

פיטר, כמו מכריז על שבועת אמונים: "אני אזרח צ'כי נאמן, אני חייב לחזור לשם ולבקש אשרת עליה כחוק".

חמש לפנות בוקר. ישבנו במונית שהסיעה אותנו בדרך לנמל התעופה לוד. אוחזים ידיים. נוגעים ברגעים הספורים שנותרו לנו, עוד חיבוק עוד נשיקה. פיטר מלמל חצאי משפטים על אחיו הנסי ועל סבו אמיל. בין אצבעותיו מולל את דרכונו בחוסר שקט.    

 

בנמל התעופה היו הרגעים קשים, חיבוק שסרב להיגמר. הוא פנה ממני. שוב הסתובב. עוד מבט. ואז נפרדנו. "זה הבית שלך" מלמלתי כבר לעצמי.

עליתי למרפסת נמל התעופה וצפיתי במתרחש. המטוס כבר היה רחוק. כמעט לקראת טיסה. פתאום פילחו את האוויר קולות סירנה. ניידת משטרה שעטה לעבר המטוס. המדרגות נעו אף הן בדרכן למטוס. הטיסה לפראג עמדה להמריא בתוך דקות. מרחוק ראיתי צללית של אדם שיורד מהמדרגות ורץ לעבור הטרמינל. "פיטר" צעקתי. "What happened to you?"  

 

"הדיילת כבר ביקשה מהנוסעים להדק חגורות. נבהלתי, הלב הלם בעוצמה, זיעה קרה הציפה את כל גופי, הרגשתי מחנק, ופתאום נבלעתי אל תוך חזיון; ראיתי את אמי דוחפת מחרשה בתוך שדה חרציות פורח ליד מחנה טרזיינשטדט. ניסיתי לומר לה שהמלחמה הסתיימה ולקרוא לה לחזור הביתה אבל היא הלכה והתרחקה, התרחקה. צעקתי, עצרו את המטוס אני רוצה לרדת, אני בורח. צעקתי. עדיין על המסלול, הטייס עצר את המטוס. החזירו את המדרגות ורצתי כאילו מישהו רודף אחרי". התחבקנו.

I’m running away Please, can you hide me?

האומץ מורכב לעיתים מהרבה פחדים קטנים.

הוא נראה מבולבל. אבל עדיין היה מסוגל להקשיב לצו ליבו: "הפחד שלא אוכל לחזור לארץ, שלא אוכל לראות אותך. הפחד שלא אחיה את חיי כיהודי, הכול הופיע במוחי בתוך שניות".

 

בתוך דקות ספורות הקיפו את פיטר אנשי בטחון. אחד מהם שאל אותו: "לטובת מי אתה מרגל?"

לקחו את פיטר לאיזה חדר. איבדתי את הכרתי. רק לאחר שהתעוררתי הבנתי מה. פטר ערק מצ'כוסלובקיה.

 

למחרת הופיעה בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" הידיעה: "הבמאי הצ'כי פיטר פריישטדט עצר את מטוס אל-על דקה לפני המראתו וביקש מקלט בישראל למען אהובתו השחקנית בקי סוזין".

 

בחדרי שברח' גורדון 47 הטלפון לא פסק לצלצל. חברים ומכרים באו לבדוק מה קרה, להושיט עזרה. טלילה הייתה הראשונה להירתם. חלפו שבועיים. בשעות הבוקר המוקדמות נשמעו דפיקות בדלת. "אל תפתחי, הם באו בשליחות האנ.ק.וו.ד כדי לעצור אותי". שני אנשים לבושים חליפות שחורות מסרו לפיטר מעטפה: "בית המשפט הצ'כוסלובקי גזר עליך 10 שנות מאסר באשמת עריקה".

 

בפרץ דמעות שהיה כלוא בתוכו שנים מילמל "פראג, פראג, פראג".

"ומה יהיה על הלנה שחתמה עבורי על ערבות? גלות בגולגים הצ'כיים? או סתם הוצאה להורג? הלנה שאימצה אותי מגיל 17, שהעניקה לי חינוך, בית חם, תרבות. הלנה שמאז מותה של אימי הייתה לי כאם. "פראג, אנשי הרוח, הנהר, סמטאות המשוררים, הפילוסופים, האמנים והמחנות".

 

בימים הבאים היה מתעורר בלילות, שטוף זיעה. בוכה כמו ילד. הייתי יושבת לידו ומנסה להבין כמה קשה לו המעשה שעשה. בשבת היה מקשיב לפרקי חזנות ברדיו, היה מניח את ראשו על החלון וממלמל מילים בצ'כית.

 

שלושים ושבע שנים חיינו יחד. אף פעם לא הזכיר את השואה. ביום הזיכרון היה אוסר על פתיחת הטלוויזיה. אם הדלקתי נר נשמה היה חולף על פניו כאילו לא ראה אותו, מצית סיגריה ומשקיע את עצמו בעיתון הגרמני "דר שפיגל". 57 שנים חלפו מאז שהיה במחנה ריכוז. כשהרגיש את קיצו קרב אזר אומץ והחל מנסה לשחזר קטעים מפה ומשם...

 

(בקי פריישטדט)

קישור קבוע

וְהַשִּׁיר מִתְמַסְגֵּר בַּחֲזָרָה מוּכָנִית,

כְּתַלְמִיד שַׁקְדָּן.

הַמִּלִּים נְסוֹגוֹת

הַנֶּפֶשׁ דּוֹבֶרֶת אֵלַי בִּשְׂפָתה הָאִלֶּמֶת,

אֲבָל הַשִּׁיר כּוֹשֵׁל לְכִוּוּנִי כְּיֶלֶד, 

וְשׁוֹאֵל,

מָתַי אֲנִי?

קישור קבוע

שירי סאטירה מאז ועד עתה. יוסי בנאי, רבקה מיכאלי, אילי גורליצקי, גדי יגיל, גדעון זינגר, רביעית מועדון התיאטרון, הגששים, רחל אטאס, יהורם גאון, שייקה אופיר, ג'טה לוקה, ועוד רבים וטובים שחלקם לצערנו כבר לא איתנו. קול ישראל, 1968, 1:44:02 (!)

קישור קבוע

שלום חברות וחברים,
חזרתי וטענתי שוב ושוב שהכלב הוא לא רק ידידו הטוב של האדם אלא הוא האחראי הראשון בהיסטוריה להישרדותו של המין האנושי. ועכשיו התיאוריה (כאן). וחוץ מזה, הנה מספר הנחיות בסיסיות לתקשורת טובה בינינו.

שלכם באהבה,
תיאודור

קישור קבוע

(אוקסימורון הוא מבע לשוני המכיל זוג רכיבים סותרים. במקור נעשה שימוש באוקסימורונים כאמצעי ספרותי או רטורי, במטרה ליצור במכוון ביטוי בעל משמעות חדשה. בימינו מקובל להתייחס גם לסתם ביטויים המכילים סתירה פנימית כאל אוקסימורונים. לדוגמא, ניתן לומר ששמו של הרחוב התל-אביבי "סמטה אלמונית" הוא אוקסימורון, משום שמחד הסמטה מתוארת כאלמונית, ומאידך אנו מכירים אותה בשמה: "סמטה אלמונית")

 

עותק מקורי, מציאות מדומה, נפגע מאש ידידותית, משתנה קבוע, "עיניים עצומות לרווחה" - הסרט, הנשיא לכל החיים לשעבר של האיטי ז‘אן קלוד דובלייה, שתיקה רועמת, זעקה אילמת, קול דממה דקה, סוד גלוי, הימור בטוח, מלחמת שלום הגליל, מלווה חובה מרצון (היה דבר כזה), הולך בטל, סדר אקראי, סבון ללא סבון, אין תגובה, לבנים צבעוניים, צבעוני לבן, הספר ”הצבעוני השחור“, יין יבש, כתום-כנף צהוב (שם של פרפר), מזגן מפוצל (מיזוג לעומת פיצול), עזר כנגדו (רש“י, בראשית ב‘ י“ח: עזר כנגדו: זכה - עזר, לא זכה - כנגדו להלחם), שמנת דיאט, מפלגת האיחוד הלאומי, אומדן מדויק, אמצעים קיצוניים...

(מקור)

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
יום שישי, 17.8.2012, בשעה 14:00

יום שישי, 31.8.2012, בשעה 14:00

(לקבלת התוכנייה)

--------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 10.8.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

יום ה', 30.8.2012, בשעה 20:30

ההצגות מתקיימות אחת לחודש באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר!

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 60 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 40 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

http://www.youtube.com/watch?v=wsrNs2mkx38

 

לץ פליי  let's play

קברט מטורף בשיתוף הקהל על חקיקה מתלהמת ודמוקרטיה מדורדרת. 

ביום ד' 15.8, שעה: 20:30, תיאטרון צוותא תל-אביב.

יצירה משותפת של עינת גולדסובל מור ואדוה לוי גושן.

שחקנים: דניאל בוצר,אנאל בלומנטל, אדוה לוי גושן, ירון סנצ׳ו גושן וצבי פטרקובסקי

עיצוב חלל: יערה צדוק ושוצי. עיצוב סאונד ומוסיקה: דניאל דוידובסקי. תאורה והפקה: גלית גרדינר. דרמטורגיה: קרן קוך.

 

"פלו ודו בקונצרט חגיגי"

פלו עולה לבמה לנגן לכבוד קונצרט חגיגי. דו עולה לבמה לנקות, לכבוד הקונצרט...

"מופע הומוריסטי, פיוטי, אינטימי וליצני".... גיל אלון

יוצרות: דורית רנוב, פלורנס פיש-חכם (בוגרת תיאטרון החדר)

הפקה חדשה שתעלה בבכורה בתאריכים 9 באוגוסט 2012, בפסטיבל "ניסוי כלים"

הופעה ראשונה בשעה: 17:30. הופעה שנייה בשעה: 18:30.

בית תמי (גינת שינקין), ר"ח מרכז בעלי מלאכה 16 ת"א. טל: 03-5288827. עלות כרטיס 20 ש"ח. טל' פלורנס: 054-4517664.

 

המפטי דמפטי

דקה אחת בחייו של לואיס קרול, מחבר "עליסה בארץ הפלאות".

קרול, אדם חריג ומופנם המתפרנס כמרצה באוניברסיטת אוקספורד, נקרע בין השגרה לבין המרחבים, אליהם נושא אותו דמיונו. פחד מפני הבלתי-נודע מוביל לדו-קרב מפתיע.

יצירה ובימוי: דינה בליך. מחזה: טל זגרבה ודינה בליך.

שחקנים יוצרים: ליסה אוברמן, ג'רמי אלפסי, נדב בושם, אריאל ברונז, אילן זיו

יום א', 12.8.2012, בשעה 20:00, בתיאטרון "תמונע" במסגרת "תרבות יום א'" - מה שאומר שכל הכרטיסים ב-40 ש"ח. קטעים מההצגה:

 

בגדי חורף אבא

מונודרמה הבוחנת את שבירתו של התא המשפחתי דרך עיניה של ילדה. חווית הגירושין של הוריה מחייבת אותה לעבור מסע התבגרות בעל כורחה. לבד, במלתחות הבריכה, עם תיק בריכה ואינספור זיכרונות ותובנות, היא מכינה את עצמה למסע בריחה, דרכו היא מקווה להציל את נישואי הוריה.

מחזה: משה פרסטר. זוכת ציון לשבח תיאטרונטו 2012

בימוי ועריכת טקסט: הדס גלבוע-קריידלמן. משחק: הילה הלוי-מצקר.

מוזיקה: עדי דוייטש. תפאורה ותלבושת: ענת מרוק-קפן

יום חמישי ה9/8 ב20:30 בסמטה הזמנת כרטיסים בטל'  03-6812126

יום שלישי ה4/9 ב21:00 בקאמרי הזמנת כרטיסים בטל' 003-606096. קוד הנחה 457.

 

המרכז הישראלי
לתיעוד אמנויות הבמה: בפייסבוק

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

עודד קוטלר: ההצגה חייבת להיפסק

יותר מ-4.5 מיליון כרטיסים - מספר שאין לו אח ורע בעולם, יחסית לגודל האוכלוסייה - נמכרים מדי שנה להצגות תיאטרון בישראל. אם מחברים את הנתון הזה למבצעים המפתים (עד 70% הנחה), שעליהם מדווחת ציפי שוחט בכתבתה "כרטיס בכיוון אחד" ("הארץ", 26.7) אפשר להגיע למסקנה, שהתיאטרון הישראלי הוא הפופולארי והמצליח ביותר בעולם. האומנם? (המשך)

-------------- -------------- --------------
מה עשו כרישי הנדל"ן?

בעטו את כולנו החוצה מכאן

(נועם אקוטונס. העברה: איריס הרפז)





















-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר בהצגה "היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה בהצגה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il