(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.
השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.
בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי צ'כי-יהודי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל)
...חודשיים חלפו כאילו היו יומיים. אחרי הצגת הבכורה פיטר היה צריך לעזוב את הארץ ולשוב לצ'כוסלובקיה. תוקף הוויזה שלו פג. הפצרתי בו להישאר בארץ.
"זהו הבית שלך".
פיטר, כמו מכריז על שבועת אמונים: "אני אזרח צ'כי נאמן, אני חייב לחזור לשם ולבקש אשרת עליה כחוק".
חמש לפנות בוקר. ישבנו במונית שהסיעה אותנו בדרך לנמל התעופה לוד. אוחזים ידיים. נוגעים ברגעים הספורים שנותרו לנו, עוד חיבוק עוד נשיקה. פיטר מלמל חצאי משפטים על אחיו הנסי ועל סבו אמיל. בין אצבעותיו מולל את דרכונו בחוסר שקט.
בנמל התעופה היו הרגעים קשים, חיבוק שסרב להיגמר. הוא פנה ממני. שוב הסתובב. עוד מבט. ואז נפרדנו. "זה הבית שלך" מלמלתי כבר לעצמי.
עליתי למרפסת נמל התעופה וצפיתי במתרחש. המטוס כבר היה רחוק. כמעט לקראת טיסה. פתאום פילחו את האוויר קולות סירנה. ניידת משטרה שעטה לעבר המטוס. המדרגות נעו אף הן בדרכן למטוס. הטיסה לפראג עמדה להמריא בתוך דקות. מרחוק ראיתי צללית של אדם שיורד מהמדרגות ורץ לעבור הטרמינל. "פיטר" צעקתי. "What happened to you?"
"הדיילת כבר ביקשה מהנוסעים להדק חגורות. נבהלתי, הלב הלם בעוצמה, זיעה קרה הציפה את כל גופי, הרגשתי מחנק, ופתאום נבלעתי אל תוך חזיון; ראיתי את אמי דוחפת מחרשה בתוך שדה חרציות פורח ליד מחנה טרזיינשטדט. ניסיתי לומר לה שהמלחמה הסתיימה ולקרוא לה לחזור הביתה אבל היא הלכה והתרחקה, התרחקה. צעקתי, עצרו את המטוס אני רוצה לרדת, אני בורח. צעקתי. עדיין על המסלול, הטייס עצר את המטוס. החזירו את המדרגות ורצתי כאילו מישהו רודף אחרי". התחבקנו.
I’m running away Please, can you hide me?
האומץ מורכב לעיתים מהרבה פחדים קטנים.
הוא נראה מבולבל. אבל עדיין היה מסוגל להקשיב לצו ליבו: "הפחד שלא אוכל לחזור לארץ, שלא אוכל לראות אותך. הפחד שלא אחיה את חיי כיהודי, הכול הופיע במוחי בתוך שניות".
בתוך דקות ספורות הקיפו את פיטר אנשי בטחון. אחד מהם שאל אותו: "לטובת מי אתה מרגל?"
לקחו את פיטר לאיזה חדר. איבדתי את הכרתי. רק לאחר שהתעוררתי הבנתי מה. פטר ערק מצ'כוסלובקיה.
למחרת הופיעה בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" הידיעה: "הבמאי הצ'כי פיטר פריישטדט עצר את מטוס אל-על דקה לפני המראתו וביקש מקלט בישראל למען אהובתו השחקנית בקי סוזין".
בחדרי שברח' גורדון 47 הטלפון לא פסק לצלצל. חברים ומכרים באו לבדוק מה קרה, להושיט עזרה. טלילה הייתה הראשונה להירתם. חלפו שבועיים. בשעות הבוקר המוקדמות נשמעו דפיקות בדלת. "אל תפתחי, הם באו בשליחות האנ.ק.וו.ד כדי לעצור אותי". שני אנשים לבושים חליפות שחורות מסרו לפיטר מעטפה: "בית המשפט הצ'כוסלובקי גזר עליך 10 שנות מאסר באשמת עריקה".
בפרץ דמעות שהיה כלוא בתוכו שנים מילמל "פראג, פראג, פראג".
"ומה יהיה על הלנה שחתמה עבורי על ערבות? גלות בגולגים הצ'כיים? או סתם הוצאה להורג? הלנה שאימצה אותי מגיל 17, שהעניקה לי חינוך, בית חם, תרבות. הלנה שמאז מותה של אימי הייתה לי כאם. "פראג, אנשי הרוח, הנהר, סמטאות המשוררים, הפילוסופים, האמנים והמחנות".
בימים הבאים היה מתעורר בלילות, שטוף זיעה. בוכה כמו ילד. הייתי יושבת לידו ומנסה להבין כמה קשה לו המעשה שעשה. בשבת היה מקשיב לפרקי חזנות ברדיו, היה מניח את ראשו על החלון וממלמל מילים בצ'כית.
שלושים ושבע שנים חיינו יחד. אף פעם לא הזכיר את השואה. ביום הזיכרון היה אוסר על פתיחת הטלוויזיה. אם הדלקתי נר נשמה היה חולף על פניו כאילו לא ראה אותו, מצית סיגריה ומשקיע את עצמו בעיתון הגרמני "דר שפיגל". 57 שנים חלפו מאז שהיה במחנה ריכוז. כשהרגיש את קיצו קרב אזר אומץ והחל מנסה לשחזר קטעים מפה ומשם...
(בקי פריישטדט)
