במאי: ...רגע אחד, נניח לה להישאר עוד רגע על המסך לפני שנעבור לסצנה הבאה. היא עומדת, שותקת, הפנים שלה נקיים מכל הבעה מיוחדת. אני אוהב את זה. אנחנו מבינים שהיא בדילמה, אם להמשיך בחיי נְזִירוּת או לוותר עליהם וללכת עם הגבר שלה. רגע... עוד מעט...
עורך: נשמע קצת בנאלי, לא? מובן מאליו, פשטני.
במאי: כן, כשאני אומר את הדבר במילים, זה נשמע פשטני. נניח לתמונה לדבר. בלי מילים. הסצנה מתרחשת עכשיו במוחו של הצופה. לך תדע מה הוא חושב לעצמו. איזה סיפור הוא מחבר שם. בכל אופן, יש פוטנציאל לרתק אותו עוד רגע.
לפעמים אנו נדרשים לספר למישהו את סיפורו של מחזה, סרט, מחול וכיוצ"ב. יש לשער שזה לא קורה לעיתים קרובות, כי אנשים לא רוצים שייספרו להם את הסיפור. הם קוראים לזה ספויילר, כלומר קלקול. כאילו הסיפור הוא חזות הכול ומלבדו אין דבר ביצירה. אפשר לתאר לעצמנו מישהו שומע לראשונה את הסיפור של "המלט" של שייקספיר ומחליט לא לראות את המחזה כי הוא "כבר יודע מה קורה שם".
ובאמת במקרים רבים, אם נספר לעצמנו את הסיפור, נמצא שהוא אידיוטי למדי. אבא של המלט נרצח על ידי אחיו, המלט יוצא למסע נקמה וכו'. לטובת מי שעדיין לא מכיר את הסיפור לא נבצע ספויילר. אבל הסיפור כשלעצמו אכן נשמע כמו טלנובלה מצויה וכך כל מחזות שייקספיר והמחזאים העתיקים והחדשים והסרטים המצוינים וכל סרטי הזבל. לכאורה, אפשר לשבת בבית ולפתוח טלוויזיה.
הטקסט במובן הרחב של המילה הוא כל מה שהיצירה מגישה לנו על כל מרכיביה.
זה לא הסיפור שעושה את היצירה. זה ההקשר, המנגינה, העיצוב הכולל ואחרון בהם שהוא הראשון: המסר החברתי.
אבל על זה כבר לא מדברים היום.
(אמיר)
--------------
2. הספק והאמון (58)
(באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"
מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 58)
- "כולם רואים עב"מים וגם אני משתדל מאד לראות אותם ולא מצליח!"
- אמנים מהפכנים, כל אחד במקומו ובזמנו, אמרו בערך בזו הלשון: במקום שבו כולם הולכים בדרך הראשית, מצא את השביל שלך, הנפרד והמיוחד, ולך בו בדרכך. זהו משל לדרכו של האמן, להבדיל מדרכו של הבדרן. כאמור, בידור, במובן של תרבות רוב, הוא תופעה קואליציונית, אמנות היא תופעה אופוזיציונית. כאשר קיימת תופעה חברתית פופולארית במובהק, היא לעולם קואליציונית. זו התופעה שמהלכת לה בדרך הראשית של התרבות הקיימת.
לאחר זיהוי התופעה אפשר מיד לשאול "מדוע?" מהי המשאלה האישית והחברתית המגולמת בתופעה זו. כלומר, מדוע כולם, כלומר מספר רב של בני אדם, חושבים כך ולא אחרת, אומרים כך או עושים כך. התשובה לשאלה זו מסבירה לא רק מדוע כולם רואים עב"מים ואני לא, אלא גם שורה ארוכה של תופעות שכולן יחד מלמדות משהו על התרבות הקיימת.
ההתעניינות בעב"מים, כלומר, בעצמים בלתי מזוהים, שלרוב הם נתפסים כנעים בשמיים או נוחתים על הארץ, היא תופעה הנעה במחזוריות ניתנת להגדרה, לפחות באופן כללי. במאה העשרים היו העב"מים פופולאריים במיוחד לראשונה בשנות החמישים, ובעיקר בארה"ב, שחוותה אז את איום המלחמה הקרה ורוב תושביה האמינו בסכנה הנשקפת לעולם המערבי מצד ברית המועצות. בפעם השנייה במאה זו גברה ההתעניינות בתופעה זו בשנות התשעים. שתי תקופות אלו מאופיינות כזמני ביניים בין מה שהיה לבין מה שיהיה. העב"מים של שנות התשעים אינם יכולים להיות מנותקים מהרקע הכלכלי, החברתי והתרבותי, של התקופה: שינויים תכופים ומשמעותיים שמתרחשים בארגון כלכלת העולם ובחלוקת משאביו. שינויים אלה יוצרים אי שקט חברתי, שגורם לערעור הביטחון האישי. האדם המאוכזב ממצבו הכלכלי-חברתי, תופס את עצמו כמי שלא יכול עוד לשלוט בחייו שלו.
מכאן אפשר להבין את התופעה הרווחת של דחיית תורות השמות את האדם במרכז החוויה האנושית, והעדפת תורות המבקשות את הגאולה לאדם באמצעות כוחות חיצוניים לו, ובמיוחד העדפת האמונה הדתית לסוגיה והטלת ספק במדע ובכל הנגזר ממנו בחיי היום יום. לכך אפשר להוסיף את התעוררותן של תופעות פופולאריות אחרות: כתות אזוטריות בכלל ובעלות מגמה מיסטית בפרט, אסטרולוגיה, קריאה בקלפים, בכף יד, בקפה ובשאר אמצעים עממיים מסורתיים ועוד.
מדענים רבים מאשרים את אפשרות קיומם של חיים על פלנטות נוספות ביקום מלבד כדור הארץ. הכוונה לגרמי שמיים שקיימים בהם תנאים ליצירת חיים בצורה זו או אחרת. היום אין שום אפשרות מעשית להגיע אליהם. מצד שני אין שום הוכחה מדעית להגעתם של יצורים מפלנטות אחרות לכדור הארץ.
כל הניסיונות ליצירת קשר באמצעות גלי רדיו, ובצורות אחרות של קשר בעל אופי מדעי, עם פלנטות אחרות, לא העלו עד כה דבר. זה באשר לבחינה המדעית, שהיא תולדה של תבונת האדם. כל הממצאים המדעיים הללו לא מחלישים את האמונה העממית בקיומם של עב"מים ובהופעתם על פני כדור הארץ. להיפך, האמונה בעב"מים מתחזקת על חשבון האמונה במדע. לעיתים זקוק האדם לסיפוקים נוספים על אלו שמאפשרת לו תבונתו. הכוונה להתנהגות הנשלטת על ידי התחושה והרגש. כאשר קיים איזון בין תבונה לתחושה ורגש, ניתן להגדיר מצב כזה כרצוי ביותר. אולם לעיתים מופר האיזון ואחד מתחומים אלו מתפרש ומשתלט על התחומים האחרים. יש לשער שבתנאי מצוקה נפשית עלולים התחושה והרגש להתגבר על התבונה.
מכל אלה אפשר להסיק שהאמונה בתפיסות מיסטיות בכלל, בעב"מים ובישויות חוצניות בפרט, מקורה במצוקה אנושית קיומית. אפשר לקוות כי לאחר שייקבעו סדרי חיים חדשים ותתחזק האמונה באדם ובתבונתו לנתב את חייו מכוח עצמו, תחלוף המצוקה וגם האמונה בעב"מים תיחלש. בינתיים יש להמתין בסבלנות ולקבל בהבנה את החוויה התרבותית השלטת, כל עוד אין היא גורמת לדיכוי פרטים או קבוצות באוכלוסיה.
מנקודת מבטו של האמן היוצר, כמו גם של איש המדע, כל עב"ם - עצם בלתי מזוהה, הוא עבמ"ע - עצם בלתי מזוהה עדיין, ובתור שכזה הוא איננו רלוונטי ליצירה. על היוצר לזהות את העב"ם ולהגדירו, לפני שהוא הופך חומר גלם ליצירה. הצורך בהגדרה הוא תכונה אנושית בסיסית, ובתרבות הפופולארית הוא בא לידי ביטוי, למשל, בסדרות טלוויזיה פופולאריות, העוסקות בעב"מים כתופעות דרמטיות מוגדרות.
מי שלא ראה עב"ם מעולם ולא מאמין בקיומם של עב"מים חוצנים, גם אם יגישו לו מתחת לאפו עב"ם מובהק, לא יאמין. מי שרוצה לראות עב"מים צריך להאמין בקיומם, ואז גם יגדל הסיכוי שיראה אותם. גם כאן פועל עקרון השהיית הספק ויצירת האמון. לכל עב"ם יש הסבר - רציונאלי או מיסטי. ישנם אנשים שמראש דוחים כל הסבר ומבקשים להשאיר את העב"ם כעצם לא מזוהה, בדומה לאותה אישה שלא רצתה לדעת מהו הרכבה הכימי של פטריית הנעורים שלה. אי הרצון לדעת יכול לרמז על המשאלה לחזור ולהיות קטן וחסר אונים אל מול ישות גדולה, נסתרת, מגינה או מאיימת, ולמשוך ממנה חסד ורחמים.
נא לשים לב ליחס שהמאמינים מגלים כלפי העב"מים שלהם. בחברה נינוחה ובטוחה בעצמה תופעת העב"מים לרוב לא קיימת, או קיימת כתופעה שולית שנתפסת באירוניה קלה. אם, בכל זאת, חברה כזאת עוסקת בתופעה, הרי זה מתוך סקרנות ונטייה לחקור את הנושא באופן מדעי. חברה השרויה בחוסר בטחון ובפחדים מגלה יחס מעורב כלפי העב"מים. מצד אחד העב"ם נתפס אצלה כגורם מסתורי המאיים על גורל האנושות. מצד שני, אלה יצורים טובים ומיטיבים, שבאים לרפא את חוליי האנושות. אם באותה חברה חרדה וחסרת בטחון, קיימת הנטייה לחקור את העב"ם, הרי זוהי בעיקר חקירה המושתתת על חשיבה מיסטית. אפשר לשער שלחברה נינוחה יהיו עב"מים נחמדים, ולחברה חרדה יהיו עב"מים איומים ונוראים.
כדאי לשים לב לתופעה החוזרת ונשנית בציורי החייזרים שהם עב"מים. אלה שדיווחו על פגישות עם חייזרים וציירו אותם, מתארים דמות בעלת קווי מתאר כלליים, המזכירים דמות אנושית, אבל ללא פירוט מדויק של איברים. הדבר הבולט ביותר בציורים אלו הם העיניים הגדולות והאפלות של החייזר המצוי. בדרך כלל, ציורים כאלה נפוצים אצל ילדים בני הגיל הרך, ולהבדיל, אצל חולי נפש. מתברר שתפיסתו של התינוק את האדם המטפל בו, קולטת את דמות האדם בקווים כלליים כאלה, אבל הדבר הנקלט לראשונה אצל התינוק הן עיניו של האדם המופיע בפניהם. צעצועים רבים המיועדים לתינוקות מעוצבים עם שתי עיניים גדולות. האם פירוש הדבר שתופעת העב"ם מצביעה על רגרסיה אישית או חברתית למצב אינפנטילי, או שתופעה זו היא פסיכוזה אישית או חברתית? או אולי ממצאים אלו יכולים דווקא לחזק את האמונה בכוחם המיסטי של ילדים, ולהבדיל, חולי הנפש?
כל יוצר יכול לעשות לעצמו עב"ם. הוא יוצא אל הלילה (רוב העב"מים מופיעים בשעות הערב והלילה. וכי אימתי יחשוף עב"ם המכבד את עצמו לעין אנוש, אם לא בלילה?). הוא מביט בשמים, וצד לו קרן אור ממקור לא מזוהה, או נצנוץ חולף, ומגדיר אותו כעב"ם. הוא רואה את העב"ם הזה לפרטי פרטיו. מה יש בו ואיך כל מה שיש בו נראה, לאן מועדות פניו ומה כוונותיו. הוא יכול להעלות את רישומיו אלו על הכתב ולבדוק את הרשום. האם תיאוריו מעניינים יותר מהתיאורים הידועים לו מדיווחי הזולת? האם תיאוריו מתאימים לתמונות, למחשבות או להשערות שכבר הועלו בעבר? האם תיאוריו אלו מתאימים לתמונות מן העבר הפרטי שלו? אם כן או אם לאו, העב"ם חשוב פחות. היצירה חשובה יותר.
(קטעים מתוך עבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחת התזה: ד"ר אסתר הס, אוניברסיטת לסלי, נובמבר 2012. מעת לעת נביא קטעים מתוך עבודת המחקר)
פרק א: מבוא
אוריין (1998):
"תחום האירוע האמנותי הוא תחום מורכב של מציאות ופנטזיה, חומר ורוח, תחומה של האמת המחייבת, במובן של מחויבות לגישה הרמונית ועקבית במתן ביטוי למרכיביה השונים של האישיות היוצרת [...] והיא ננקטת מתוך ראיית המציאות המשתנה. ברגע שבו אנו פותחים את גבולות האירוע האמנותי אל המציאות, הנוגעת בו, ומעורבת בו, אנו נדרשים לשים גבול חדש לתחום האירוע. כיוון שטבעם של מציאות ופנטזיה להיות נזילים ומשתנים בזמן, עלינו לקבוע גבולות חדשים בכל מקרה לגופו, כל עוד מתקיימת ביוצר זרימה חופשית של חומר, הבאה לידי ביטוי, ויוצרת קשר עם הסביבה" (עמ' 63).
בעבודת מחקר זאת מטרתי היא לחקור את כוחה של "שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בהיותה משלבת מרכיבים רבים ושונים מתחומי עבודת אדם-מופיע (משחק, תנועה ושירה), ועבודה טיפולית (פסיכודרמה, תנועה, ביבליותרפיה ועוד), ולבחון את הערכים התרפויטיים המוספים המתקבלים בעת ההתנסות בה.
אוריין כתב על השיטה ספר שיצא לאור בהוצאת תיאטרון החדר וספריית הפועלים בשנת 1998. כן נכתבה עבודת מחקר בשלוחת לסלי קולג' בישראל, בשנת 1990 בנושא "התרפיה שבטכניקת הנשימות המעגליות המתורגלת בתיאטרון החדר כחלק משיטת אוריין - המעגל הפתוח". מעבר לכך פורסמו ראיונות, חוות דעת ומאמרים נכתבו על תיאטרון החדר כתפיסה שונה בנוף התיאטרון, אך איני יודעת על מחקרים נוספים שנעשו על אודות השיטה, מרכיביה והשפעותיה.
הנחת התזה היא כי בשיטה זאת ערכים תרפויטיים נוספים לאדם, מלבד ערך שיפור ההופעה על במה. תכליתה של התזה ורציונל המחקר הם להוכיח את טענתי זאת, בעזרת ראיונות...
רצף מונולוגים ודיאלוגים מתחברים למחזה. יצירתם של בוגרי תיאטרון החדר.
האירוע התקיים בתיאטרון החדר, ביום ג', 23.7.2013, וביום ג', בתיאטרון יפו, 30.7.2013.
בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך הערב.
10. מדוושות
כתיבה: אדרה שפיגל. בימוי: צליל חרלופסקי.
מבצעות:
דבורה שרף (רחל, מבוגרת אקטיבית).
נורית סמיטשוילי (אפרת, צעירה, פסיבית).
(מכון כושר. שתי נשים מדוושות)
רחל: מה קורה חמודה? לא ראיתי אותך יובלות, עבודה חדשה? חבר חדש, הא?
אפרת: דווקא לא, רק קצת חולה, שפעת וכאלה.
רחל: נו טוב, העיקר שעכשיו את בסדר, אצלי כולם חולים, בעלי, הילדים, תקופה כזאת. אם כבר מדברים, שמעתי ששלומית עוברת ניתוח בשבוע הבא.
אפרת: איזה ניתוח?
רחל: הרמת-עפעפיים, נו טוב, אחרי הפילינג-העמוק והשאיבה, היא פשוט חייבת. האמת? זה נראֶה נורא, לא טבעי, עור לבן, חלק כזה, כמו שעוונית, ממש לא הייתי עושה, את לא חושבת?
אפרת: אני לא...
רחל: טוב, עם העור הנפלא שלך, הא, גם שמעתי שמאז הפילינג היא לא מפסיקה להסתכל על עצמה במראה, היא סיפרה שבחורים צעירים מתחילים איתה, בחורים בגיל שלך!את מתארת לעצמך? מסכן בעלה, גם ככה מדברים על זה שהוא די סמרטוט בבית, יעקוב תלך לפה, יעקוב תעמוד שם, יעקוב תביא לי, תעשה לי. אז עכשיו לכי תדעי. שמעת שגיל המדריך החדש, יש לו איזה עניין עם חווה? איך היא לא מתביישת! בעלה נפטר רק לפני חודשיים, המיטה עוד חמה איך שאומרים, לא?!אוי, התרגילים האלה הורגים אותי, אוח,הגב שלי הורג אותי, אז אולי אני אתחיל להגיע גם ליוגה, מה את אומרת?!
אפרת: אני...
רחל: את הולכת קבוע לא?! זה עוזר לך? אני לא מתחברת לזה, אין לי עצבים לכל ה"שאנטי" הזה, לשבת כמו פוסטמה עם עיניים עצומות, נשימות, נשימות. לא נראה לי. יש לי קוצים בתחת, אבל אומרים שזה שומר על עור הפנים, מה הקשר?שירה, זו מהמועצה באמת נראית טוב לאחרונה, והיא אומרת שזה בגלל היוגה, לדעתי, זה בגלל המורה ליוגה. לא שמת לב שמשהו קורה שם? איך הוא מתקן לה ועוזר לה במתיחת ה"תאומים", הגב התחתון, מתקן לה אלק! טוב, את עוד צעירה מדי כדי להבחין בדברים כאלה, אבל כדאי שתדעי שנשים יכולות להיות ביצ'יות לא קטנות. את יודעת, חשבתי בזמן האחרון, התחיל נורא להפריע לי המדלדל, זה, נו, הווילונות. גואל נפש, לא? חכי שתהיי בגילי שיישרף לך התחת, ובכלל, אני לא מבינה מה יש לך לחפש כאן, עם גופה כמו שלך, אני לא הייתי דורכת במקום הזה, מזיעים-מזיעים וכלום לא זז.
(אפרת קמה ויוצאת. רחל צועקת אחריה)
מה, כבר נגמר הזמן? את באה לשבת קצת בארומה? נזמין איזה מאפה? סנדוויץ'? נתחלק חצי-חצי? נדבר קצת, תספרי לי מה קורה איתך, מה את אומרת, בא לך?!
היוצר שהוא מקור השראה לדורות של שחקנים, ליצנים, קומיקאים ובכלל. כאן באחד הסרטים הראשונים, קלאסיקה משנת 1953: "מסייה הולו יוצא לחופשה". גרסה צרפתית-אנגלית. המילים הם רק סאונד-טראק. הקצב הוא של שנות החמישים.
ראשית התיאטרון בארץ ישראל: בין הגמוניה, כפירה ומהפכה. מרצה: פרופ' תום לוי. דברי מבוא: פרופ' נורית כנען- קידר. מתוך סדרת ההרצאות "בכור המהפכה", לזכרו של פרופ' אהרון קציר, אוניברסיטת תל אביב, 5.5.11
"זהו מבצע של משחק נדיר". (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)
"הצגת יחיד מופלאה!" (תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין כי המוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
טרגי-קומדיה אפלה
מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין
בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל
משחק: אמיר אוריין
מועד ההצגה הבאה: בקרוב טל': 0508-497715, 03-5171818 למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח (לקבלת התוכנייה)
--------------
העלמה והמוות
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. פאולינה מזהה אותו כמי שעינה אותה ואנס אותה.
רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.
דובדבן – מועדון תרבות
מועדון "החתול והכלב" גאה להשיק: הופעות מוסיקה חיה, בחלל החדש והייחודי "הדובדבן",
בכל יום חמישי בשעה 22:00, רחוב קרליבך 23, תל אביב.
מוסיקאים, להקות ויוצרים המעוניינים להופיע, מוזמנים ליצור קשר: גיבסון, 050-849-7715
חשופות
שלוש משוררות, שרה אהרונוביץ קרפנוס, שושנה ויג וחיה בנצל, שצמחו מהווי החיים הישראלי, שונות אחת מהשנייה, במופע המבוסס על שירים בנושאים מגוונים: משפחה, אהבה, תשוקה, זהות, שכול ואובדן ועוד.
המלחינה והזמרת רחלי וולשטיין מבצעת שירים שהלחינה מרפרטואר השלוש וגם משל מלחינים נוספים: נימה פולטורק וזיו גליק.
אורך המופע: שעה. מדיטק בחולון, 30.10.13. לפרטים נוספים: 050-540-8737.
ביקורת תיאטרון
מסגרת חדשה להכשרת הדור הבא של כותבים על אמנויות הבמה בהנחייתו של מרט פרחומובסקי (יוצר תיאטרון וקולנוע, מבקר התיאטרון של Time Out)
הסדנה תכלול 8 מפגשים בני שעתיים, ובהם הרצאות עיוניות על נקודות מבט שונות על התיאטרון העכשווי בארץ ובעולם, וכן משימות כתיבה מעשיות. כמו כן, תכלול הסדנה מפגשים עם יוצרים, וצפייה במבחר הצגות תיאטרון.
ימי רביעי 16:00, החללית בירקון שבעים, תל אביב-יפו. לפרטים והרשמה: metarboot@gmail.com
פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.
עיסוי מונגולי
העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.
