(שני בניינים כמשל חלקי על מצבו של האדם)
בנין אחד: רחוב בלפור, מספר 36-38. ידוע כ"בית פיטמן", ע"ש בית הספר לפקידות ששכן בו בעבר. בנין שני: רחוב בלפור, מספר 40. בית רישה רוזן. שניהם סמוכים זה לזה. ביניהם מפריד רחוב אחד-העם שמוביל בקצהו אל התאטרון הלאומי הבימה. שני הבתים משופצים.
לבית פיטמן נוסף אגף בסגנון פוסט-מודרנה של הימים האלה. לבן וקר. מעקי המרפסות הם עמודי מתכת דקיקים, מחוברים בפס מתכת דק אף הוא. מי שאינו בעל טבע של חרדה קיומית ופחד גבהים, יכול להישען עליהם בבטחה יחסית. בית פיטמן הישן שבשעתו נראה היה כארמון של אציל דרומי בארה"ב, עתה הוא חוסה בצלו של האגף הלבן שחיברו לו כגיבנת יהירה. אבל העניין שלשמו כינסתי את עצמי להציץ בבתים הללו הוא הגדר.
בבית פיטמן, הגדר המפרידה את הבית מהכביש בנויה ממעקה בטון בגובה של מטר בערך ומעליה גדר ברזל מרושתת וחיצי מתכת מחודדים מזדקרים ממנה. מדוע החיצים הללו? גם במקומות אחרים ראינו בעלי בתים מקימים גדר בטון נמוכה בגובה של ישיבה נוחה אבל אי אפשר לשבת כי בתוך הבטון שתלו צינורות ברזל מחודדים. אפשר לחשוב שהחיצים הללו משרתים תחושת בטחון של בעלי הבית מפני הסכנה.
מפני איזו סכנה? כאילו שבכל יום מזומנות לנו חבורות של זומבים שמתרוצצים ברחובות ומבקשים לעצמם גדר חיצים לשפד עצמם עליה, בדרכם לנשוך עד מוות ולאכול את יושבי הבית לארוחת הערב.
הרי לא באמת משמשים החודים הללו כמחסום בפני פורצים מסוכנים, מציצנים מטרידים או חתולי רחוב. הסכנה היא בהזיות המסויטות של בוני הגדר. הזיות חסרות כל בסיסי מציאותי. שהרי מי שירצה לפרוץ, יפרוץ עם חודים ובלעדיהם. ההזיה הזאת היא במוחם הקודח, במקום שבו הייתה אמורה לשכון תחושת בטחון טבעית ואמונה ברצון הטוב הסביר של רוב בני האדם. אבל חיצי המתכת אינם הזויים. הם נמצאים שם על הגדר, ממשיים ביותר ומטרידים. כיצד זה?
ככלל, העין האנושית לא אוהבת חודים. היא מגיבה במסר של התראה אל המוח והמערכת כולה נכנסת לדריכות. לעיתים זו דריכות נמוכה יחסית כי תכונתו של החוד הזה ידועה מן העבר ולעיתים הדריכות גבוהה ביותר לנוכח גירוי חדש ולא ידוע. בכל מקרה, כל חוד מעורר לפחות תחושת דריכות וחרדה קטנה ועל כך מבזבזת המערכת האישית של האדם אנרגיה יקרה. נתאר לעצמנו מצב שבו אנו עוברים ליד בית מספר 36-38 ברחוב בלפור ומפנים מבט אל עבר הבית כי הוא בולט בשטח ומושך את העין. מבטנו נתקל בחודי החיצים והמערכת שלנו מגיבה בהתראה קלה. חיצים כאלה מפוזרים על גדרות רבות בעיר ועל כן זהו גירוי שגור. בכל אופן, גם על גירוי שגור אנו מבזבזים אנרגיה יקרה, אנרגיה מבוזבזת על התראה לא ממשית והמערכת האישית יודעת זאת. טיפה קלה של תסכול נמסכת אל התודעה והנה עוד מעט אנרגיה הלכה על שטויות. בבלי דעת, אנחנו נדרכים מעט ונלחצים מעט וכל התהליך כולו בדרך כלל הוא בלתי מודע לנו. אצל הרגישים שבינינו מתעורר תסכול דק והוא מכין עצמו לפרוץ בהזדמנות הראשונה האפשרית. אצל אלו הנוטים להגיב בביקורת שוללת, כבר עולה ומבצבצת אצלם הביקורת השוללת הבאה שהם עתידים להטיח בקורבן הראשון המזומן להם. ברגע זה הם עדיין לא יודעים מי הוא אותו קורבן אבל המטען השולל כבר טעון ונכון לירייה. חבל. עוד מנה של צער וסבל עומדת להופיע בעולם.
לעומתו, בית רישה רוזן השכן מעורר אהדה ספונטנית, אל מול הקו האדריכלי הישר והפשוט שבו. הוא יוצר תחושה של ניקיון ורעננות, נוחות, ביטחון ואף מעורר הערכה מסוימת. הגדר שלו מורכבת מרשת פשוטה נתונה במסגרת מתכת מלבנית, היא נראית כמחסום פשוט ולא מאיים. אפשר לעבור לידו בתחושת נוחות שאינה מטרידה ואינה בה בזבוז של אנרגיה יקרה.
הנמשל - חיצי הביקורת
הערה שוללת היא כמו חץ הנשלח את לבו של הנמען ופוצעת אותו. ידועה הקלישאה "חיצי הביקורת", אבל עדיין לא לגמרי מקובל בציבור שפצעים אלו מחלישים את המערכת החיסונית וחושפים את הגוף למחלות ופגעים אחרים. כל ביקורת, גם זו המתחפשת ל"ביקורת בונה", יוצרת כאב נפשי שמעורר תסכול שמעורר כעס. מי שחשוף באופן קבוע לביקורת שוללת, מקים לעצמו חומות הגנה נפשיות שמקהות את הכאב אך אינן מסלקות אותו לגמרי. חומת הגנה פועלת בשני הכיוונים. מצד אחד היא דוחה את השלילה המכאיבה, אך לא לגמרי. הפגיעה מצליחה לחדור דרכה. מצד שני היא חוסמת רגשות פנימיים מלצאת החוצה, למזלנו גם כאן החסימה היא לא מושלמת. כל התהליך כולו הוא בזבוז אנרגיה אדיר על פצעי נפש שברובם, אכן ברובם, אפשר היה שלא באו לעולם.
דוגמא: שחקנים ורקדנים מתעייפים בחזרות, לא בגלל שהחזרה מתארכת, אלא בגלל ריבוי הערות הביקורת שהם סופגים מהבמאי או הכוריאוגרף. אם תניח להם לעשות חזרה חופשית ללא פיקוח חיצוני ומתוך הידיעה שהם לא צפויים לביקורת על מעשיהם, הם יכולים להתמיד ביצירה שעות ארוכות ללא הפסקה.
מעניין להיווכח שגם כל הנחיית במאי או מנהל או כל בעל סמכות אחר, יוצרת פעימה אחת לפחות של התנגדות ותגובה שמזכירה פגיעה אישית, אפילו אם אין בה בהנחיה הזאת כל הערה שוללת. בדרך כלל, הנתונים למרותו של בעל הסמכות מסתגלים למערכת היחסים הזאת, אבל גם היא גובה מהם אנרגיה יקרה. זו אחת ההוכחות לכך שמטבענו אנו יצורים אוטונומיים ולא רוצים שיגידו לנו מה לעשות.
הערת ביניים: אז מה? אי אפשר לבקר בכלל? אפשר ולפעמים רצוי והכרחי. הביקורת הכרחית בכל מקרה שבו נעשה מעשה של דיכוי, אישי וחברתי, מעשה פשע, אישי וחברתי ובכל מעשה של רצח, גנבה, גנבת הדעת.
יש בעיר הזאת גדרות חיצים שאינן מעוררות דריכות אלא רוגע: אלו החיצים שעל חודם מורכב כדור מתכת, לרמוז שזה לא בדיוק חץ ואין כאן כל כוונה לגרום טרדה למישהו כי זהו חץ מעודן, אפילו לא חץ, אלא דימוי לא מסוכן.
תרופה
א. הרגעה גורפת
להכחיש את הפגיעה, לבצע מדיטציה ולדבר מנטרה מרגיעה. אלו פעולות קלות יחסית לביצוע אבל הן מוצלחות באופן זמני בלבד. מדוע? מפני שהן מכסות על הפגיעה במעטה של השלמה ואהבה והרגעה. מעטה דקיק למדי שדורש הכחשה של הפגיעה ושוב מתבזבזת אנרגיה.
ב. תכנית שני השלבים
שלב ראשון: אם הפגיעה היא קלה או בינונית חייבים לתת לה ביטוי ישיר. כלומר, לדבר את הפגיעה, לשיר אותה, לצעוק אותה, לרקוד אותה, לשחק אותה, לכתוב אותה, ואם צריך, כי אז יותר מפעם אחת. שלב שני: להרגיע את המערכת במדיטציה ובמנטרה. כך יכולה להיוולד יצירה חדשה. אני כמובן בעד התכנית הזאת כי היא פועלת באופן רחב ועמוק יותר ולאורך זמן רב יותר. דרך אגב, אם הפגיעה היא קשה ביותר, מוכרחים, קודם לכול, להרגיע. אחר כך, בעוד שעה, בעוד יום, בעוד שנה, אפשר לשיר אותה, לרקוד אותה וכן הלאה, וכמובן כך גם נולדת יצירה חדשה.
באהבה,
אמיר
