האיגרת השבועית

רננה רז, שחקנית, כוריאוגרפית, רקדנית, מדברת על לימודיה בתיאטרון החדר: "כאן למדתי כיצד להיות אדם-יוצר". בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

הקטע צולם בקורס המשחק של תאטרון החדר.

שרה שרגא ב"ליפסינק" ל"היי שקטה", מתוך האלבום של ריקי גל: חפש בי (1993). מילים רחל שפירא. לחן יהודה פוליקר. יחד עם שרה מופיעים גם אלון ברק ושגיא יצחקי.

שרה שרגא שרה יחד עם ריקי גל. קולן של הזמרות, הנוכחות של שרה וחבריה להופעה, יחד יוצרים אפקט רגשי רב עוצמה. יצרה: שרה שרגא. בימוי וצילום: אמיר אוריין.

שרה מקדישה את הקליפ לזכרה של אסתי וינשטיין ז"ל שעזבה את העולם החרדי והלכה אל החופשי.

יש תאטרון שהוא בידור.

יש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

המגיש הפטריוט למשעי (ומי לא פטריוט היום בערוץ 2? אם אתה לא, אתה לא שם), אברי גלעד, הודיע שהוא מחפש עובדים "בעלי השקפת עולם ציונית" וגם בעלי "אופטימיות כדרך חיים".

ככל שהדבר נוגע לגאווה הלאומית שהתקשורת הישראלית מוצפת בה, ברור מדוע הוא מחפש "בעלי השקפה ציונית". אמנם יש כאן אפליה על רקע אידיאולוגי אבל זה נושא להתעצבנות אחרת. אבל מה שמשך את עיניי היא הדרישה לאופטימיות. מה אכפת למר גלעד אם העובד שלו אופטימי או פסימי? אם חושבים רגע מבינים שאכפת לו ולא במקרה. אם חושבים עוד רגע מבינים את הטעות הבסיסית שלו, שנובעת ככל הנראה מתום לב או סתם בורות והיא אפילו עשויה להעלות חיוך קל או לחילופין, אימה ופחד, תלוי בנקודת המבט.

ראשית, ראוי להזכיר שאופטימיות זה לא שם נרדף לפטריוטיות. להפך פטריוטיזם בעיקרו טבול בדם ודמעות ובתודעת נצחיותו של "סלע קיומנו", מה שלא תהיה הכוונה וכמובן סגידה לרוח השבט וכל זה מתובל בהרבה מאד פחד וכעס אל מול אויב אמתי או מדומה. זו לא אופטימיות. זו פסימיות טהורה ומבעבעת שבא לידי ביטוי גם בזקיפות קומתה הלאומית.

אנשים אופטימיים הם אוהבי אדם אבל לא תמיד הם פטריוטים ולא בהכרח ציונים. מה שמאפיין אותם זו אהבת האדם ולאו דווקא פטריוטיות ציונית, אמריקאית או מה שהיא לא תהיה. אופטימיים עשויים להיות הרבה יותר ביקורתיים כלפי עצמם מאשר כלפי זולתם. פטריוטים ציונים ואחרים הם בדרך כלל ביקורתיים יותר כלפי כל העולם וחבריו, אבל בטוחים שהם עצמם, עמם ומולדתם, צחים כשלג וכל זה מתובלן בפסימיות מוצקה.

אם הוא ישכור אופטימיים, הוא עלול למצוא עצמו מתמודד עם אנשים שעושים גלים שנויים במחלוקת. האופטימי מאמין שאפשר לפתור מחלוקות. ואז אולי יהיה עליו להתמודד אל מול זעמה של השררה התרבותית המולכת מערוץ אחד ועד מאה ועשרים חוגים דרמטיים בפריפריה. הטלוויזיה הישראלית על כל שלוחותיה, לא ממש רוצה אופטימיים. הם מקלקלים את השורה. היא מעדיפה דרמה של הפחדות כמו מאז ומעולם. טלוויזיה זו זקוקה למתרפסים פסימיים גמורים ורצוי פטריוטים כמובן.

מר גלעד לא צריך אופטימיים. הוא צריך פסימיים כמוהו שקמים בבוקר ומורחים על פרצוף פניהם חיוך ענקי מאוזן לאוזן ואומרים "צ'ישיו! איזה מכנס מהמם! מבליט לך את השמחה שלך! אה?! חה! חה! וחה!" וכך הולכים כל היום ומספרים בדיחות קרש שמצחיקות בעיקר את מר גלעד ועדת חסידיו, רק שלא להביט במציאות בעיניים פקוחות.

מתוך הכרות עם דמותו הטלוויזיונית של מר גלעד יש לשער שהוא לא רוצה אנשים ביקורתיים שנאבקים על תיקון מצבו של האדם. הוא לא מחפש תיקון. הוא מחפש בידור. מר גלעד שייך לפסימיים. הוא אדם לאומי וקפיטליסט וזהו מתכון לאישיות פסימית. אנשים כמוהו הם רעל לאנושות. דווקא האופטימיים מאמינים באדם ובזכויות אדם ויש סיכוי סביר שהם מתנגדים למר גלעד ודומיו. לכן אולי הוא פוחד מהם כמו שפשיסט מצוי פוחד מאופטימיות.

מישהו באמצע באולם צועק אלי: "אבל הוא טבעוני! והוא התחתן בחתונה לא דתית!" נו, טוב. מה כבר אני יכול לענות לצועק הזה? שהאמירה שלו לא שייכת לעניין? שהטבעונות נובעת מפחד והחתונה נובעת משנאת האורתודוכסיה הדתית? שגם היטלר היה צמחוני עד טבעוני? אני בוחר לשתוק.

קפיטליסט הוא פסימיסט שחושב שיצר לב האדם רע מנעוריו. קומוניסט (אמיתי, לא סטלין וחבר מרעיו) הוא אופטימיסט שחושב שיצר לב האדם טוב מנעוריו. אדם פסימי לא יכול לעשות את הטוב בכוחות עצמו בלבד. הפסימיות שלו מעכבת אותו. "מה זה יעזור?" חושב הפסימי, "הרי בין כה וכה העולם הולך לעזאזל!"

אדם הנאבק לתיקון מצבו של האדם, לא תמיד מודע לאופטימיות המגולמת במעשיו. אם היה חופר בנפשו אל רבדים עמוקים יותר של אישיותו, היה מוצא בהם גם אותה.

אדם אופטימי מאמין באפשרות של השלום הקרוב בין ישראל לפלסטין. הפסימי לא מאמין. ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, היה אדם פסימי או אופטימי? לכאורה, הוא רב עם כל העולם, לא כן? לא, טעות בתפיסה. הוא נאבק ברוע ובטמטום האנושי, פעל לתיקון מצבו של האדם, למד ולימד תורה לשמה וקיים מצוות קלות כחמורות. אדם כזה חייב להיות אופטימי, גם כאשר הוא עצמו מצהיר על אפשרויות מסוימות כפסימיות לנצח נצחים, אולי הוא לא חפר בנפשו באופן מלא ומספק, כי בכל מקרה, מאבקיו מלמדים על האופטימיות המגולמת בעשייה שלו.

חנוך לוין שכתב מחזות פסימיים על טמטומו של האדם, חייב היה להיות אדם אופטימי שהרי אחרת למה לטרוח? אנשים פסימיים לא טורחים. הם מקבלים כמובן מאליו את האשליה שהעולם דפוק ואין מה לעשות ועל כן אין הם עושים דבר כדי לתקן אותו.

אדם-יוצר, אם אתה נאבק לתיקון מצבו של האדם, אתה חייב להיות אופטימי ואם בכל זאת אתה סבור שאתה פסימי, חפור עמוק יותר בנפשך וגלה את הגרעין האופטימי שמזין את המאבק שלך, על זוועותיו ונפלאותיו. אחר כך, בהמשך המאבק אולי תגלה שצומחים מתוכך כוחות חדשים ואז תמצא את האיזון הקדוש באמת, שבין מתן הביטוי לכעס לבין מתן הביטוי לאהבה, באמצעות היצירה.

שלכם באהבה,
אמיר

(דונלד או'קונור הנצחי, עובד חרוץ ואופטימי, כלומר פסימי, כלומר לא חשוב, מר גלעד היה שמח לשכור את שירותיו. כרגע לא זמין)

- איך הוא?

- הוא עשיר.

- כן, אבל האם יש לו לפחות תכונה אחת טובה שראויה לציון?

אולי יש פה משהו בשבילך.

מעבר לדף אודישנים דרושים

נו-אקסיט – חוזרת!

קלסיקה של תיאטרון החדר!

הוצגה שנים רבות בעבר - חוזרת לחדר בגרסה אקטואלית מתמיד!

שתי נשים וגבר נכנסים לחדר אחד כדי לעשות את חשבון הנפש שלהם.

דרמה בעוצמה נדירה.

בעקבות ז'אן פול סרטר.

גרסה עברית ועיבוד: אמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל.

משתתפים: אבי גיבסון בר-אל, לאנא פאהום, ענבר קרסל.

בתפקיד המארחת: דורית אבנט.

(מידע על הגרסה הקודמת)

יום ד', 31.8.2016, בשעה 20:30, בחדר

כל המקומות כבר הוזמנו!

"המליאה" של תיאטרון החדר

דלת פתוחה לכולם. פגישה דו-שבועית נינוחה

"מה קורה?", רצף חימום, "מנחה-שחקן",

נושא על הפרק, במה פתוחה

יוצרים יכולים לבדוק קטעים חדשים שלהם

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות

מנחה: אמיר אוריין.

20 שח כולל כיבוד. טל': 03-5171818, 052-340-1478

משך הפגישה: 3 ש' בערך.

הפגישה הבאה:

יום ו', 19.8.2016, 16:00

20 ש"ח כולל כיבוד.

רחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב

טל': 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל. (המליאה)

"אל תתערבו לי!"

אנסמבל קוקייה - ביצירה חדשה, מלאה הומור וקצב,

מציבה מראה סטירית אל מול אמונות ודעות שעליהן גדלנו.

בימוי ותנועה: שרון שלומי נעים.

יוצרות משתתפות: לירון איתן, ענת ניסני, שרון שלומי נעים.

כתיבה: המשתתפות ושרונה בוטנרו.

מנהלת הצגה : ויוי יחזקאלי.

הפקה מוסיקלית: Kaboom. צילום: אמיר אוריין.

תלבושות: מירב שחר. תפאורה: ויוי יחזקאלי.

ייעוץ אמנותי:  אמיר אוריין - תאטרון החדר.

יום ב', 29.8.2016, בשעה 20:30, צוותא תל אביב
יום ד', 7.9.2016, בשעה 20:30, תיאטרון החדר

צוותא: פסטיבל צו קריאה 11

קריאה מבוימת של מחזות מקוריים, ללא תפאורה, אביזרים ותלבושות. הפסטיבל, שמטרתו עידוד המחזאות הישראלית, שם דגש על כוחה של המילה הכתובה, היוצרת שפה ייחודית בסיפור ורוקמת את הקשר הבלתי אמצעי בין השחקן לקהל.

מנהל אמנותי: אורן דולפין.

וועדה אמנותית ודרמטורגים: דניאל בוצר, אורן דולפין ויעל גולדברג.

יום ה' עד מוצ"ש, 1-3/9/2016

כל הפרטים כאן!

דתיים וחילוניים בתיאטרון ובמחול בישראל

יום עיון במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר

המכללה האקדמית גליל מערבי - החוג ללימודי תיאטרון

אודיטוריום הבניין ללימודי סביבה

(19.10.2016 - פרטים יבואו)

מונולוגים לשחקנים/ות:

לקבלת קובץ מונולוגים (מכיל כמאה מונולוגים): (הדוא"ל שלנו)

יעקב שרת: הצעה להמנון

12.8.2016, יעקב מדבר ברשת א' על החיים, על אביו, משה שרת ז"ל, שהיה שר החוץ הראשון של מדינת ישראל וראש הממשלה השני שלה ועל השיר שכתב יעקב וכל המלחינים שאליהם שלח אותו, התעלמו ממנו או סרבו להלחין אותו. ביקשתי ממנו לשלוח אלינו את השיר והוא נענה. לאחרונה הוא הופיע בגיליון דצמבר 2014 של "עיתון 77". השיר דוהר כסוס אציל על אדמת טרשים, אל מול אנשיה חסרי הדעת. מישהו מוכן להעז ולהלחין אותו?

ארץ חמד, ארץ פרא, ארץ חסד, ארץ זעם,

את אוכלת את יושביך וּמְחיה אותם עוד פעם;

חול ואבן, ים ורכס, להט שמש, כפור ורעם,

ארץ הברכות, ארץ הקללות, ארץ הבטחות והכזבות...

את כובלת ומשחררת, משלהבת, מתנכרת,

את נתת ואת לקחת אותי –

את יולדת, את טורפת, את לוטפת גם שורפת,

אדמה רועדת את – ביתי...

ארץ חרט, ארץ חרב, ארץ צחוק וארץ דמע,

את היכל ואת מזבח, את נוקמת, מנחמת,

ארץ חשק, ארץ נשק, ארץ נצח, ארץ רגע,

ארץ חלומות, ארץ מלחמות, ארץ אלף ואחת נימות...

את כובלת ומשחררת, משלהבת, מתנכרת,

את נתת ואת לקחת אותי –

את יולדת, את טורפת, את לוטפת גם שורפת,

אדמה רועדת את, ביתי...

ארץ זית, ארץ שית, ארץ של יונה ועיט,

אמיצה את ופוחדת, את אוהבת ובוגדת,

ארץ עדן וצלמות, אלילים והר הבית,

ארץ מנגינות, רנן וקינות, ארץ קנאים וחרמות...

את כובלת ומשחררת, משלהבת, מתנכרת,

את נתת ואת לקחת אותי –

את יולדת, את טורפת, את לוטפת גם שורפת,

אדמה רועדת את, ביתי...

ארץ אל וארץ שחץ, תכול שמים שאול מתחת,

את שונאת ואת אוהבת, מיילדת, מרצחת,

מתעמרת את, כובשת, ישראל את – אך גם פלשת,

ארץ של תקוות, ארץ יאושים, ארץ ענבים או באושים?

את כובלת ומשחררת, משלהבת, מתנכרת,

את נתת ואת לקחת אותי –

את יולדת, את טורפת, את לוטפת גם שורפת,

אדמה רועדת את, ביתי...

(יעקב שרת)

-------------- -------------- --------------

טל השילוני מארחת את אמיר אוריין

ב-88 אף אם, 21.7.2016, 15:00-17:00,

התכנית זמינה לצפייה בדף הזה עוד שלושה חודשים חסר חודש - מהיום. תיהנו:

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=2083147

-------------- -------------- -------------- 

טקסטים מתוך הצגות תאטרון החדר שצופים זוכרים:

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, במחזה "היטלר")

--------------

"אני לא סובל כושים שמביטים לי ישר בעיניים.

אני רוצה לישון! לעצום עיניים,

לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים!"

(רב החובל, במחזה "הנוסע הסמוי")

--------------

"אני העוף השחור, אני השופט והתליין.

הלילה אחי, הלילה הוא רק שלנו!

ולא של אף אחד אחר. אני חשוף.

אני עומד לצאת אל האור. להשתחרר".

(סולאנז'-סמך, במחזה "המשרתים")

--------------

"למה תמיד אנחנו צריכים לוותר?

הפעם אני רוצה

שגם הפשיסט הזה יסבול".

(פאולינה, במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

--------------