יש תאטרון שהוא בידור.

יש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

המגיש הפטריוט למשעי (ומי לא פטריוט היום בערוץ 2? אם אתה לא, אתה לא שם), אברי גלעד, הודיע שהוא מחפש עובדים "בעלי השקפת עולם ציונית" וגם בעלי "אופטימיות כדרך חיים".

ככל שהדבר נוגע לגאווה הלאומית שהתקשורת הישראלית מוצפת בה, ברור מדוע הוא מחפש "בעלי השקפה ציונית". אמנם יש כאן אפליה על רקע אידיאולוגי אבל זה נושא להתעצבנות אחרת. אבל מה שמשך את עיניי היא הדרישה לאופטימיות. מה אכפת למר גלעד אם העובד שלו אופטימי או פסימי? אם חושבים רגע מבינים שאכפת לו ולא במקרה. אם חושבים עוד רגע מבינים את הטעות הבסיסית שלו, שנובעת ככל הנראה מתום לב או סתם בורות והיא אפילו עשויה להעלות חיוך קל או לחילופין, אימה ופחד, תלוי בנקודת המבט.

ראשית, ראוי להזכיר שאופטימיות זה לא שם נרדף לפטריוטיות. להפך פטריוטיזם בעיקרו טבול בדם ודמעות ובתודעת נצחיותו של "סלע קיומנו", מה שלא תהיה הכוונה וכמובן סגידה לרוח השבט וכל זה מתובל בהרבה מאד פחד וכעס אל מול אויב אמתי או מדומה. זו לא אופטימיות. זו פסימיות טהורה ומבעבעת שבא לידי ביטוי גם בזקיפות קומתה הלאומית.

אנשים אופטימיים הם אוהבי אדם אבל לא תמיד הם פטריוטים ולא בהכרח ציונים. מה שמאפיין אותם זו אהבת האדם ולאו דווקא פטריוטיות ציונית, אמריקאית או מה שהיא לא תהיה. אופטימיים עשויים להיות הרבה יותר ביקורתיים כלפי עצמם מאשר כלפי זולתם. פטריוטים ציונים ואחרים הם בדרך כלל ביקורתיים יותר כלפי כל העולם וחבריו, אבל בטוחים שהם עצמם, עמם ומולדתם, צחים כשלג וכל זה מתובלן בפסימיות מוצקה.

אם הוא ישכור אופטימיים, הוא עלול למצוא עצמו מתמודד עם אנשים שעושים גלים שנויים במחלוקת. האופטימי מאמין שאפשר לפתור מחלוקות. ואז אולי יהיה עליו להתמודד אל מול זעמה של השררה התרבותית המולכת מערוץ אחד ועד מאה ועשרים חוגים דרמטיים בפריפריה. הטלוויזיה הישראלית על כל שלוחותיה, לא ממש רוצה אופטימיים. הם מקלקלים את השורה. היא מעדיפה דרמה של הפחדות כמו מאז ומעולם. טלוויזיה זו זקוקה למתרפסים פסימיים גמורים ורצוי פטריוטים כמובן.

מר גלעד לא צריך אופטימיים. הוא צריך פסימיים כמוהו שקמים בבוקר ומורחים על פרצוף פניהם חיוך ענקי מאוזן לאוזן ואומרים "צ'ישיו! איזה מכנס מהמם! מבליט לך את השמחה שלך! אה?! חה! חה! וחה!" וכך הולכים כל היום ומספרים בדיחות קרש שמצחיקות בעיקר את מר גלעד ועדת חסידיו, רק שלא להביט במציאות בעיניים פקוחות.

מתוך הכרות עם דמותו הטלוויזיונית של מר גלעד יש לשער שהוא לא רוצה אנשים ביקורתיים שנאבקים על תיקון מצבו של האדם. הוא לא מחפש תיקון. הוא מחפש בידור. מר גלעד שייך לפסימיים. הוא אדם לאומי וקפיטליסט וזהו מתכון לאישיות פסימית. אנשים כמוהו הם רעל לאנושות. דווקא האופטימיים מאמינים באדם ובזכויות אדם ויש סיכוי סביר שהם מתנגדים למר גלעד ודומיו. לכן אולי הוא פוחד מהם כמו שפשיסט מצוי פוחד מאופטימיות.

מישהו באמצע באולם צועק אלי: "אבל הוא טבעוני! והוא התחתן בחתונה לא דתית!" נו, טוב. מה כבר אני יכול לענות לצועק הזה? שהאמירה שלו לא שייכת לעניין? שהטבעונות נובעת מפחד והחתונה נובעת משנאת האורתודוכסיה הדתית? שגם היטלר היה צמחוני עד טבעוני? אני בוחר לשתוק.

קפיטליסט הוא פסימיסט שחושב שיצר לב האדם רע מנעוריו. קומוניסט (אמיתי, לא סטלין וחבר מרעיו) הוא אופטימיסט שחושב שיצר לב האדם טוב מנעוריו. אדם פסימי לא יכול לעשות את הטוב בכוחות עצמו בלבד. הפסימיות שלו מעכבת אותו. "מה זה יעזור?" חושב הפסימי, "הרי בין כה וכה העולם הולך לעזאזל!"

אדם הנאבק לתיקון מצבו של האדם, לא תמיד מודע לאופטימיות המגולמת במעשיו. אם היה חופר בנפשו אל רבדים עמוקים יותר של אישיותו, היה מוצא בהם גם אותה.

אדם אופטימי מאמין באפשרות של השלום הקרוב בין ישראל לפלסטין. הפסימי לא מאמין. ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, היה אדם פסימי או אופטימי? לכאורה, הוא רב עם כל העולם, לא כן? לא, טעות בתפיסה. הוא נאבק ברוע ובטמטום האנושי, פעל לתיקון מצבו של האדם, למד ולימד תורה לשמה וקיים מצוות קלות כחמורות. אדם כזה חייב להיות אופטימי, גם כאשר הוא עצמו מצהיר על אפשרויות מסוימות כפסימיות לנצח נצחים, אולי הוא לא חפר בנפשו באופן מלא ומספק, כי בכל מקרה, מאבקיו מלמדים על האופטימיות המגולמת בעשייה שלו.

חנוך לוין שכתב מחזות פסימיים על טמטומו של האדם, חייב היה להיות אדם אופטימי שהרי אחרת למה לטרוח? אנשים פסימיים לא טורחים. הם מקבלים כמובן מאליו את האשליה שהעולם דפוק ואין מה לעשות ועל כן אין הם עושים דבר כדי לתקן אותו.

אדם-יוצר, אם אתה נאבק לתיקון מצבו של האדם, אתה חייב להיות אופטימי ואם בכל זאת אתה סבור שאתה פסימי, חפור עמוק יותר בנפשך וגלה את הגרעין האופטימי שמזין את המאבק שלך, על זוועותיו ונפלאותיו. אחר כך, בהמשך המאבק אולי תגלה שצומחים מתוכך כוחות חדשים ואז תמצא את האיזון הקדוש באמת, שבין מתן הביטוי לכעס לבין מתן הביטוי לאהבה, באמצעות היצירה.

שלכם באהבה,
אמיר

(דונלד או'קונור הנצחי, עובד חרוץ ואופטימי, כלומר פסימי, כלומר לא חשוב, מר גלעד היה שמח לשכור את שירותיו. כרגע לא זמין)