כמעט כל קבוצת אנשים שעובדת כצוות ולאורך
זמן, יודעת את הרגע המסוים הזה, שלעיתים הוא מפתיע בעוצמתו. הרגע שבו מישהו יוצא מכליו
בקול רעש גדול ומרעיד את אמות הספים. הוא מתפוצץ ואחריו מתפוצצים אחרים ולכאורה עצם קיומה של המשימה המשותפת נראה כעומד בסכנת קריסה. כביכול יום הדין מגיע.
בתוך ההפקה מתחילה אז התרוצצות וברגעים אלו
מתגלות אצל חלק מהמשתתפים תכונות שלא נודעו קודם לכן: יכולות של קשר,
משא ומתן, מעורבות ואדישות, פלגנות ואחדות, זעם והומור ופתאום, כפי שהמלחמה החלה,
כך היא מסתיימת, כדרך מלחמות. הלוחמים יגעים וכל צד טוען לניצחון מוחלט או יחסי. אבל
מה שהזין את הרעש הגדול, מיצה את עצמו, נדחק הצידה וכמעט נשכח מלב. המשימה נמשכת והביצוע נראה כאילו הוא נעשה אפילו במשנה מרץ.
מדובר במצב אוניברסלי ויש לו מספר סיבות.
יחסי מרות
תבנית היחסים של קבוצה ומנהיג, מגלמת בתוכה פוטנציאל לעליית מתח בין-אישי. זו
תבנית מורכבת והיא יכולה להכיל רגשות אהבה ושנאה, הערכה הדדית וביטול הדדי. יש בה
תגובות של קירבה ודחייה וכו'. כל אלה לא נולדו עם המפגש המשותף המסוים, הנוכחי. כידוע, התגובות הללו שייכות לתבניות תגובה היסטוריות באישיותו של המשתתף. עם כל השוני הקיים בין
אדם לאדם, הרי שברגע מסוים, עלול המתח לבוא לידי ביטוי באותו הכעס. בדיעבד, בשיחה שלאחר מעשה עשוי המתפרץ לומר שהבוס שלו, או המנהל, הבמאי, הכוריאוגרף וכיו"ב, הזכירו לו, התנהגות דכאנית מן העבר של הורה, מפקד בצבא או סמכות מיתולוגית אחרת והדברים ידועים.
היחס למשימה
המשמעות שמייחסים הצדדים למעשה היצירה גם היא
מרכיב משפיע במערכת היחסים שבתוך הצוות היוצר ובהתפתחותה של כל יצירה משותפת. אם מי מהיוצרים, או כולם,
מייחסים חשיבות מעטה ליצירה, כלומר, יש להם יחס אדיש או מרוחק למעשה היצירה,
הסיכוי שתתפתח התפרצות רגשית הוא קטן יחסית. ככל שהיצירה חשובה להם יותר - הם מגייסים
אנרגיה רבה יותר לביצועה ורגישותם לכל תופעה המתרגשת עליהם במסגרתה, היא גדולה
יותר וההתפרצות מובטח לה שתתרגש על הצוות ברגע קריטי.
הזמן
ככל שמתקרב מועד הצגת הפרויקט, עולה המתח
בקרב היוצרים, עד לגבול שבו קשה להם לשלוט בו באופן המניח את הדעת וקיים
סיכון גדול יותר לפירוקו שלא באמצעות היצירה.
מוקדי התפרצות אוניברסליים
אפשר לציין שני מוקדים מרכזיים של התפרצות מתח, לאורך
תקופת היצירה.
מוקד אחד מתגלה לאחר שעברה כמחצית ממשך
הזמן של הפקת היצירה. לדוגמה: אם משך הפקת הפרויקט, שיכול להיות קבוע מראש או
משוער, הוא כחצי שנה, הפיצוץ הגדול הראשון מתרגש עליו לאחר שלושה חודשים בערך. מחצית
משך הזמן חלפה והנה פיצוץ.
המוקד השני מופיע בסמוך ליציאת היצירה
לאור עולם. בתאטרון זה קורה בערך שבוע לפני הצגת הבכורה או בסמוך למועד זה, והוא מתרחש בסמוך לזמן שבו מחברים
את כל מרכיבי היצירה יחד.
התופעה אוניברסלית, מובנת, ידועה ברבים ולעיתים מאיימת. הדרך הטובה ביותר לטיפול במצבים אלו אינה בהכחשתם: "לשכוח הכול ולהתרכז בעבודה! קדימה!" לא! פיטורים בסגנון קפיטליסטי מצוי גם זו דרך גרועה מאד לטפל במשברים. הדרך הטובה היא ביצירת מובלעות של זמן במהלך העבודה שבהן יש לדון בהתפרצות מנקודת מבט אוהדת וסבלנית. אכן נדרשת לכך אישיות מתאימה של מנהיג. כאן נדרשת סבלנות רבה וידע שראוי לרכוש אותו.
(המעגל הפתוח, גרסה מעודכנת, 2016, עמ' 312
- 313)
התופעה הזאת נצפתה לאו דווקא בתיאטרון
החדר, שבו בדרך כלל, אם נעשתה היצירה באופן שיטתי, לא הייתה סיבה להתפרצות, אלא
כמעט בכל קבוצת יצירה קלאסית ובתחומי רבים של תעשייה.
אבל...
יש שני מקרים קוטביים שבהם לא מתפוצצים...
1. אם כל משתתף בצוות יכול לבוא לידי ביטוי
אישי באופן מספק, הסיכוי להתפרצות קבוצתית שואף לאפס.
2. במסגרות בעלות אופי קפיטליסטי יש מרכיב
מובנה של דיכוי תגובות אישיות שאינן משרתות באופן ישיר את המשימה. ובכן, הסיכוי
שתהיה התפוצצות הוא קטן אבל מחירו של השקט התעשייתי הזה הוא גבוה. במסגרות אלו
אפשר לצפות במקרים רבים יחסית של חולים במחלות חולפות או כרוניות ובצריכה מובהקת
של תרופות הרגעה.
ובכל זאת...
מה ייעשה בעל סמכות, שאינו יודע כיצד ליצור תנאים של ביטוי
אישי אקטיבי מסודר? הוא חייב להניח לצוות היוצרים, לפחות ביטוי אישי פסיבי.
להניח זמן בהייה. לשבת במנוחה מבלי, כביכול, לעשות דבר ולבהות
בחלל. זו מדיטציית בהייה נפלאה ומרפאה. ליצור פנאי לרכילות, לתנועה חופשית, לתרגילי כושר
אישי. להניח לכל אחד מרחב אישי משלו, זמן סלולרי משלו. כן,
ברגעים של מתח, הסלולרי הוא אביזר החלמה אפשרי - אם אין אחרים.
ואם הבוס לא מאפשר זאת - ראוי למצוא את הפנאי לעשות זאת בעצמך. שיהיה לבריאות.
נ.ב.
דבר המנהל: "עזוב אותך מהשטויות! יש לי דד-ליין! מועד קבוע מראש להגשת הפרויקט! אין לי פנאי לשיחות נפש!"
תשובה: "אדוני המנהל, תגובתך נתקבלה והיא חשובה מאין כמוה. כיוון שאנו דנים בתופעות ידועות מראש, על כן מומלץ לקבוע מראש בלוח הזמנים של הפרויקט, את זמן ה"שטויות". קרא לזה שטויות, מדיטציה, שיחת נפש או קומקום ירוק, כל עוד יש פנאי לביטוי אישי, אתה פועל לא רק לטובת הפרויקט, אלא גם לטובת החוסן הנפשי של הצוות. גם זה משהו, לא כן? בהצלחה!"
בראשית הייתה
הדלת סגורה ונעולה וכך היו נכנסים ויוצאים בה: פותחים אותה. סוגרים אותה. נועלים אותה,
על פי הסדר הטוב והכול שמחים בחלקם ומרוצים ביותר.
ואז, יום אחד:
אחד נכנס בדלת הסגורה,
פתח אותה, נכנס, סגר, לא נעל.
אולי היה טרוד
במחשבות ושכח. קורה.
הבא אחריו נכנס,
פתח, סגר, לא נעל.
הבא אחריו פתח,
נכנס, הניח את הדלת פתוחה לרווחה.
הבא אחריו נכנס
בדלת הפתוחה ואפילו לא נגע בה, שהרי הייתה פתוחה לרווחה.
ואז אמר הנכנס הראשון
לזה שאפילו לא נגע בדלת הפתוחה: "בבקשה, סגור את הדלת!". וזה שאפילו לא נגע
בדלת הפתוחה השיב: "למה שאסגור? היא פתוחה! היא תמיד הייתה פתוחה! ואם אסגור אותה
לא יהיה כאן אוויר. טוב שהיא פתוחה!"
"דווקא כשעלטה גדולה יורדת על
התיאטרון הישראלי וכולם פוחדים מהצל של עצמם, מצליח תאטרון החדר של אמיר אוריין
לשבור שתיקה, ומעלה את 'המשרתים', עיבוד ישראלי עדכני ל'המשרתות'" (מעריב, "האור בקצה המנהרה",
דנה שוכמכר, 06.12.2015).
בעקבות ז'אן ז'אנה. תרגום: עדה בן נחום.
עיבוד חדש: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל (פרס
העיבוד בפסטיבל הפרינג' 2015)
בימוי, עיצוב תפאורה ותלבושות: אבי גיבסון
בר-אל
שחקנים יוצרים: אביאל שיליאן, טל דנינו,
מוטי רוזנצוויג
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר
ע. במאי וייעוץ חזותי: רינת מוסקונה
הפקה: "אורתו-דה" - מנהל אמנותי
ינון צפריר
40 שח כולל שתיה קלה ומתוקים
יום ו', 18.11.2016, בשעה 10:30
בחדר
טל': 03-5171818, 050-849-7715
"המליאה" של
תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולכל אחד ואחת.
פגישה דו-שבועית נינוחה עם קבלת שבת
"מה קורה?", רצף חימום, "מנחה-שחקן",
נושא על הפרק, במה פתוחה
יוצרים יכולים לבדוק קטעים חדשים שלהם
כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות
מנחה: אמיר אוריין.
משך הפגישה: 3 ש' בערך.
20 שח לכיסוי הוצאות, כולל כיבוד.
טל': 03-5171818, 052-340-1478
