יש תאטרון שהוא בידור
ויש שהוא שליחות אישית וחברתית
מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם
("תפיסת עולם חילונית בתיאטרון ובמחול" - יום עיון, פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר, מכללת הגליל המערבי, אודיטוריום הבניין ללימודי סביבה. מושב ראשון. יום ד', 19.10.2016, 12:00-10:45, מנחה: פרופ' שמעון לוי. משתתפים: ד"ר רות אשל, יהושע סובול, דרור ליברמן, יגאל אבן אור, אמיר אוריין.
דברים על דיוקם
אלו בעיקר קטעי דברים שלא אמרתי בפאנל.
כל מה שנאמר כאן מתייחס לתאטרון שמחוץ לגבולות פסטיבל עכו 2016
כי הפסטיבל הזה הוא פריחה מחודשת.
- אמיר
דשן
..."חופשיים" כינו אותנו הספרדים הירושלמיים, ואנשי הרב קוק אמרו שאנחנו הדשן, כלומר הזבל, שעליו תצמח ותפרח היהדות הדתית. סלחתי להם. אני מדבר בשם עצמי בלבד. אז מה יש לי החילוני לומר? מה יש לומר שלא נאמר? מה יש לחדש? אנחנו אליטות ישנות בקריסה, כמעט אמרתי אשכנזים בקריסה. תל אביב החופשית קורסת. רק נדמה לה שהיא פורחת, זו פריחת שיא של פרח נובל ועל כן תחי ירושלים החדשה במרחבי המדינה היהודית, ואת הדמוקרטיה כבר השליכו אל פח הזבל של ההיסטוריה.
מה שנאמר כאן מתייחס למה שמתרחש בישראל ככלל, לא בפסטיבל עכו 2016 שהוא תופעה יוצאת מגדר הרגיל ובלי ספק חשובה ביותר בישראל השבוע.
לאשר מציאות או לעצב אותה
התפקיד הקלאסי של התיאטרון היה מאז
ומתמיד לאשר את המציאות השלטת כלומר לאשר את השלטון ואת השקפת עולמו. יוצאי הדופן
היו אלו שביקשו לעצב את המציאות מחדש.
למשל, אויריפידס ב"אדיפוס".
אירוע קואליציוני בשעתו. מאשר מציאות שלטת.
עיצבו מציאות: אריסטופנס "הציפורים" כסטירה, אירוע חתרני. איסכילוס ב"הפרסים" כדרמה הוא הפך לאירוע אופוזיציוני למין הרגע שבו הורידו אותו מהבמה כי הקהל צעק עוכרי ישראל או משהו בדומה לזה. אבל כשעדיין הוצג על הבמה הוא היה חתרני.
מה ההבדל?
בכותרת "תפיסת עולם חילונית" מגולמת הנחה שיש תפיסת עולם חילונית חופשית ויש תפיסת עולם דתית והן נפרדות. אני לא מבחין בהבדל מהותי בין תיאטרון של שומרי מצוות לבין זה של חופשיים. במילים אחרות: הטקסט הפנימי לפעמים שונה בין חופשי לדתי, לא תמיד, אבל תפיסת העולם התיאטרונית היא אחת. למשל, התיאטרון הדתי רוצה להיות כמו החילוני אבל צנוע וצדקני. בחברה שמרנית ולאומנית כמו שלנו עלול גם ההבדל זה להיטשטש.
כולם מנומסים כולם
היצירה החילונית-חופשית היא היום מנומסת. היוצרים מנומסים. לעיתים רחוקות דורכים על היבלות של מוקדי כוח – השלטון וברוני הממון. לא יבלות – צרעת. לא דורכים על הצרעת שמא ייפול ממנו איבר כמו בצרעת. אבל זה התפקיד של המכונה "חילוני" והוא לדרוך על השלטון המצורע ולפרק אותו. יוצרים מקומיים רבים מדי חושבים שהרעיון הזה הוא בדיחה. אין להם מושג על מה אני מדבר, "ושחקו לי והייתי בעיניהם כאיש משוגע״.
מובן מאליו וצפוי להיאמר
"תאטרון חילוני"? אין חיה כזאת. לא רק שאין חיה כזאת, זו גם הגדרה משפילה. זה כמו לומר "שמאלני". גם משפיל. כי באמת, יש איש שמאל או שמאלי ולא שמאלני, כמו שיש איש ימין או ימני ולא ימינני. תיאטרון הוא מקום קדוש במובן של מיוחדותו של מרחב היצירה והוא יכול להתקיים בעולם חופשי או דתי אבל הוא לעצמו תמיד קדוש. הוא מתמקם במקום המיוחד לו, כלומר הקדוש. הוא מיוחד ומייחד. אבל גם בקדושה יש עיקר וטפל: יש אמנות אופוזיציונית ויש בידור קואליציוני.
יש תאטרון עשוי בידי שומרי מצוות ויש תאטרון עשוי בידי אנשים חופשיים.
אלה גם אלה עושים תיאטרון קואליציוני או אופוזיציוני. ככל הידוע לי שומרי מצוות אנוסים, על פי הדיבור של הרבי שלהם, לעשות תמיד תיאטרון קואליציוני.
תאטרון שבמקורו היה תופעה דתית, בא לידי ביטוי מלא רק אם הוא תופעה חופשית ואופוזיציונית ובמיטבו יכול לסייע בעיצוב דת חדשה. שומרי מצוות משתדלים לעשות תיאטרון חופשי ואינם יכולים. בסבירות מתקבלת על הדעת אפשר לטעון שהם לעולם לא יוכלו. תמיד יגיעו אל קו הגבול שהתאטרון החופשי יכול לעבור אותו והתיאטרון של שומרי המצוות לעולם לא יעבור. זהו גבול הכפירה בעיקר, שזהו, אם להשתמש במונח מיסטי, גרעין הנשמה הפנימית של תיאטרון חופשי: הכפירה בעיקר.
להיות "כמו"...
ראיתי תאטרון שעשוי בידי אנשים שומרי מצוות, והוא משתוקק להיות "כמו" תיאטרון חופשי אבל עם חופש יצירה מוגבל. הוא כל כך רוצה להיות "מקובל" הוא אוחז בשתי ידיו, בציפורניים ובשיניים, בטקסט הדתי, בגופו הוא מתווה תנועות שנתפסות כמחוות תיאטרוניות ידועות ומקובלות. אולי זו רק ההתחלה של מסורת תיאטרון בידי שומרי מצוות שאינה בהכרח מלמדת על העתיד שלו.
בינתיים אפשר לראות תיאטרון דתי יכול לעצב מציאות, רק אם הוא יוצא מתוך המסגרת הדתית ומגיב אליה מבחוץ ואז ההשפעה שלו על תוכה של המסגרת הדתית, מוטלת בספק.
לפרום את הקליפה
תפקיד היוצר הוא לא מה שנאמר בתלמוד בבלי בראש השנה כ, א: "כזה ראה וקדש", אלא: "כזה ראה וקלף ופרק למרכיביו והבט בו בעיניים של בן תרבות יהודית ואוניברסלית, קבל ודחה אותו על פי תפיסת המוסר האוניברסלי שלך.
על מנת לממש את המשאלה לתיאטרון אמנותי, מעצב מציאות יש לקחת את הטקסט הדתי ולגלגל אותו על הבמה כדי לפרום את הקליפה החיצונית ולגלות את הגרעינים הפנימיים שיכולים לקיים שיח אקטואלי מהפכני. במילים אחרות: לפרש טקסט דתי באותו חופש פרשני שבו אפשר לפרש את "המלט" של שייקספיר. כלומר, לא "כזה ראה וקדש והצג" ולא "במופלא ממך אל תדרוש", אלא להיפך: במופלא ממך תדרוש גם תדרוש ותציג.
תלמידים
תלמיד שלי שומר מצוות כתב מחזה ושאל את הרב שלו, רב המקום, ה"מארא דאתרא" מה דעתו. אמר לו הרב: הצגה חייבת שיהיה לה סוף טוב עם שירים וריקודים חסידיים.
תלמיד אחר, אדם שומר מצוות חרד, עבד על מחזה אוטוביוגרפי בהנחיה שלי. יום אחד הוא בא ואמר בשמחה: הרב קרא ונתן הסכמתו למחזה. כלומר, המחזה כשר למהדרין. זה לא הרבי המקומי, לא ה"מרא דאתרא" שלו, אלא כבוד הרב, בלשוננו, האזורי, המגזרי, נתן הסכמתו. המחשבה הראשונה שלי הייתה: איפה טעיתי? אבל לא טעיתי. ידעתי מראש את גבולות ההסכמה של האדם הדתי ובתוך גבולות אלו עודדתי חתרנות וזה מסתבר קל מאד לממש.
בעבודתי עם שומרי מצוות ראיתי כיצד הם מבקשים לגעת בגבולות ההסכמה החרדית ואם אפשר לצעוד לפחות צעד אחד מעבר לגבולות אלו. רגל בחוץ רגל בפנים, ליהנות משני העולמות.
לתקוף ולחשוף
מעולם לא זלזלתי בדמות הדתית, לא לעגתי לה ולא שנאתי אותה. תקפתי את תכונותיה האנושיות כאדם, במקרה שבו אותו אדם מבצע מעשה עוולה "בשם שמיים". כלומר כאשר בני אדם נוהגים כ"מנוולים בשם שמיים". נפוץ מאד בפוליטיקה הישראלית.
האפשרות השנייה היא חשיפה, חשיפת תכנים פנימיים. כך נעשה הדבר ב"ארוחת הערב" (1985), "דם" (1991), "הדיבוק בחדר" (2008). בעבודתי עם תלמידים ניסיתי להעלות מתוך החוויה הדתית את המרכיבים החתרניים וזה כלל לא היה קשה! תלמידיי שומרי המצוות היו חתרנים לא פחות ממני ולעיתים קרובות היו חתרניים יותר ממני וכך גם הקהל הדתי שצפה בהם. הבעיה עם חתרנות היא שלעולם אין היא יכולה לגרום לשינוי חברתי. רק מהפכנות יכולה לעשות זאת.
בשורה התחתונה של החוזה שבין יוצר לבין הקהל שלו, תפקיד התאטרון העשוי על ידי שומרי מצוות הוא לשמר את הסדר הקיים, בשליטת הרבנים. זה כל הסוד הידוע ברבים. מה שעושה הרבנית מרים רגב, שררת התרבות הלאומית הוא למעשה מה שעושה כל רב מצוי.
רק לחשוב?
תאטרון לא נועד לגרום לאנשים רק לחשוב. אם תניח לאנשים לחשוב, הם יחשבו רגע וישכחו. הם יתאמצו ככל יכולתם לא לעשות שינוי מהפכני בחייהם. המטרה של התאטרון היא לגרום למחשבה שתביא לידי פעולה חברתית מידית ואם לא מיד, אז לאחר זמן. וזה דורש תאטרון מהפכני. עד עכשיו חשבנו שתאטרון כזה לא יכול להתקיים "במגזר הדתי" או הדתי לאומני. היום אנחנו יודעים שהוא לא יכול להתקיים גם "במגזר החילוני", בגלל הצנזורה הלאומנית המרכזית שמסרסת אותו.
התאטרון הדתי תמיד יהיה קואליציוני. הוא תמיד ישרת את מוקדי הכוח או שיושלך החוצה. כך גם התאטרון המכונה חילוני אם הוא משרת מוקדי כוח, כי אז הוא למעשה בעל אופי דתי במהותו. אולי יוצריו לא מקיימים מצוות דתיות אבל הם מקיימים את צוויי השלטון וזה מבחינת התיאטרון למעשה אותו דבר.
שכונת מצוקה גלובלית
אחד מהאפיונים של תאטרון חופשי הוא היכולת שלו למרוד ולתת ביטוי לאידיאולוגיה אופוזיציונית. אבל אנחנו חיים בשכונת מצוקה גלובלית עם אפיונים של מצוקה: חוסר יכולת להתמיד זמן רב בהקשבה. תפיסה שטחית של מציאות, אדישות כוללת, פסימיות הרסנית. יכולת קליטה מוגבלת, נוחים לכעוס ועוד. אלו תנאים קשים מאד לקיומו של תיאטרון אמנותי אופוזיציוני
מילים שלא רוצים לגעת בהן
תיאטרון על פי שמו הוא מקום שרואים בו דברים. אבל בגדולתו הוא היה תיאטרון של מילים. הקלאסיקה היא מילים. למילים היה תפקיד חברתי לעורר מודעות למצבו של האדם.
המראות לא יאמרו דבר – הן מראות
תיאטרון היום הוא מקום שרואים בו דברים ולמילה יש חשיבות פחותה ומתברר שהמראות לא ממש מעוררים תודעה בתיאטרון הזה.
מילים כבר לא מעניינות את במאי התיאטרון.
הוא רוצה להיות במאי קולנוע.
תנועה כבר לא מעניינת את הכוריאוגרף.
הוא רוצה להיות צייר.
צבע כבר לא מעניין את הצייר.
הוא רוצה להיות רקדן.
מוסיקה לא מעניינת את המוסיקאי.
הוא רוצה להיות כוריאוגרף.
קולנוע כבר לא מעניין את הקולנוען.
הוא רוצה להיות אלוהים.
והקהל אף פעם לא יודע מה הוא רוצה,
למעט שהוא תמיד רוצה שיעשו לו נעים בגב ויניחו אותו בשקט על מצע של עלי נענע, בקבוק בירה, גביע יין או כוס קפה ברזילאי שחום.
סוף דבר
שיהיה בנו האומץ להכיל תיאטרון שמאשר את המציאות הקיימת, כלומר בידורי, קואליציוני וזה יחסית קל. ועל כן שיהיה בנו הכוח להכיל תיאטרון שהוא מעצב מציאות, שהוא אמנותי, אופוזיציוני, מהפכני.
שלכם באהבה,
אמיר
