הצטרפו לאיגרת השבועית

החלום הוא שיר לירי שכתבה אותו הנפש. החלום שואף להשיב את האיזון הנפשי. בתיאטרון החדר אנו עובדים גם עם חלומות ככלי ליצירה.


האיגרת השבועית

יום ה', 2016 . 10 . 20

-------

קסם על במות עכו!

זה קורה!
פסטיבל עכו הבינלאומי לתאטרון אחר 2016

מופלא!

תודה למנהל האמנותי:

אבי גיבסון בר-אל

לוועדה האמנותית:

איציק ג'ולי, יוסוף אבו ורדה, מרטין מוגילנר, נועה רבן

למנהלים האמנותיים במרחב הציבור:

זהר מרקמן, יואב ברתל, מרטין עדין

לעוזרת למנהל האמנותי: רינת מוסקונה

ליוצרים כולם!
שנה טובה!

-------

-------

ללימודי המשחק והבימוי

בקורסים המרוכזים

של תאטרון החדר

טל': 03-5171818

מידע נוסף כאן

ייעוץ אישי:

אמיר אוריין, 052-340-1478

-------



באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: תיאטרון חילוני, חופשי, דתי, רוחני?
•   יוצרים בחדר: מוזר
•   פירור: פעם אחרונה, ראשונה
•   אודישנים דרושים: לרגע
•   אירועים: לוח קטן
•   הכתובת על הדיר: סיכה

יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

("תפיסת עולם חילונית בתיאטרון ובמחול" - יום עיון, פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר, מכללת הגליל המערבי, אודיטוריום הבניין ללימודי סביבה. מושב ראשון. יום ד', 19.10.2016, 12:00-10:45, מנחה: פרופ' שמעון לוי. משתתפים: ד"ר רות אשל, יהושע סובול, דרור ליברמן, יגאל אבן אור, אמיר אוריין.

 

דברים על דיוקם

אלו בעיקר קטעי דברים שלא אמרתי בפאנל.

כל מה שנאמר כאן מתייחס לתאטרון שמחוץ לגבולות פסטיבל עכו 2016

כי הפסטיבל הזה הוא פריחה מחודשת.

- אמיר

 

דשן

..."חופשיים" כינו אותנו הספרדים הירושלמיים, ואנשי הרב קוק אמרו שאנחנו הדשן, כלומר הזבל, שעליו תצמח ותפרח היהדות הדתית. סלחתי להם. אני מדבר בשם עצמי בלבד. אז מה יש לי החילוני לומר? מה יש לומר שלא נאמר? מה יש לחדש? אנחנו אליטות ישנות בקריסה, כמעט אמרתי אשכנזים בקריסה. תל אביב החופשית קורסת. רק נדמה לה שהיא פורחת, זו פריחת שיא של פרח נובל ועל כן תחי ירושלים החדשה במרחבי המדינה היהודית, ואת הדמוקרטיה כבר השליכו אל פח הזבל של ההיסטוריה.

מה שנאמר כאן מתייחס למה שמתרחש בישראל ככלל, לא בפסטיבל עכו 2016 שהוא תופעה יוצאת מגדר הרגיל ובלי ספק חשובה ביותר בישראל השבוע.

 

לאשר מציאות או לעצב אותה

התפקיד הקלאסי של התיאטרון היה מאז ומתמיד לאשר את המציאות השלטת כלומר לאשר את השלטון ואת השקפת עולמו. יוצאי הדופן היו אלו שביקשו לעצב את המציאות מחדש.
למשל, אויריפידס ב"
אדיפוס". אירוע קואליציוני בשעתו. מאשר מציאות שלטת.

עיצבו מציאות: אריסטופנס "הציפורים" כסטירה, אירוע חתרני. איסכילוס ב"הפרסים" כדרמה הוא הפך לאירוע אופוזיציוני למין הרגע שבו הורידו אותו מהבמה כי הקהל צעק עוכרי ישראל או משהו בדומה לזה. אבל כשעדיין הוצג על הבמה הוא היה חתרני.

 

מה ההבדל?

בכותרת "תפיסת עולם חילונית" מגולמת הנחה שיש תפיסת עולם חילונית חופשית ויש תפיסת עולם דתית והן נפרדות. אני לא מבחין בהבדל מהותי בין תיאטרון של שומרי מצוות לבין זה של חופשיים. במילים אחרות: הטקסט הפנימי לפעמים שונה בין חופשי לדתי, לא תמיד, אבל תפיסת העולם התיאטרונית היא אחת. למשל, התיאטרון הדתי רוצה להיות כמו החילוני אבל צנוע וצדקני. בחברה שמרנית ולאומנית כמו שלנו עלול גם ההבדל זה להיטשטש.

 

כולם מנומסים כולם

היצירה החילונית-חופשית היא היום מנומסת. היוצרים מנומסים. לעיתים רחוקות דורכים על היבלות של מוקדי כוח – השלטון וברוני הממון. לא יבלות – צרעת. לא דורכים על הצרעת שמא ייפול ממנו איבר כמו בצרעת. אבל זה התפקיד של המכונה "חילוני" והוא לדרוך על השלטון המצורע ולפרק אותו. יוצרים מקומיים רבים מדי חושבים שהרעיון הזה הוא בדיחה. אין להם מושג על מה אני מדבר, "ושחקו לי והייתי בעיניהם כאיש משוגע״.

 

מובן מאליו וצפוי להיאמר

"תאטרון חילוני"? אין חיה כזאת. לא רק שאין חיה כזאת, זו גם הגדרה משפילה. זה כמו לומר "שמאלני". גם משפיל. כי באמת, יש איש שמאל או שמאלי ולא שמאלני, כמו שיש איש ימין או ימני ולא ימינני. תיאטרון הוא מקום קדוש במובן של מיוחדותו של מרחב היצירה והוא יכול להתקיים בעולם חופשי או דתי אבל הוא לעצמו תמיד קדוש. הוא מתמקם במקום המיוחד לו, כלומר הקדוש. הוא מיוחד ומייחד. אבל גם בקדושה יש עיקר וטפל: יש אמנות אופוזיציונית ויש בידור קואליציוני.

 

יש תאטרון עשוי בידי שומרי מצוות ויש תאטרון עשוי בידי אנשים חופשיים.

אלה גם אלה עושים תיאטרון קואליציוני או אופוזיציוני. ככל הידוע לי שומרי מצוות אנוסים, על פי הדיבור של הרבי שלהם, לעשות תמיד תיאטרון קואליציוני.

 

תאטרון שבמקורו היה תופעה דתית, בא לידי ביטוי מלא רק אם הוא תופעה חופשית ואופוזיציונית ובמיטבו יכול לסייע בעיצוב דת חדשה. שומרי מצוות משתדלים לעשות תיאטרון חופשי ואינם יכולים. בסבירות מתקבלת על הדעת אפשר לטעון שהם לעולם לא יוכלו. תמיד יגיעו אל קו הגבול שהתאטרון החופשי יכול לעבור אותו והתיאטרון של שומרי המצוות לעולם לא יעבור. זהו גבול הכפירה בעיקר, שזהו, אם להשתמש במונח מיסטי, גרעין הנשמה הפנימית של תיאטרון חופשי: הכפירה בעיקר.

 

להיות "כמו"...

ראיתי תאטרון שעשוי בידי אנשים שומרי מצוות, והוא משתוקק להיות "כמו" תיאטרון חופשי אבל עם חופש יצירה מוגבל. הוא כל כך רוצה להיות "מקובל" הוא אוחז בשתי ידיו, בציפורניים ובשיניים, בטקסט הדתי, בגופו הוא מתווה תנועות שנתפסות כמחוות תיאטרוניות ידועות ומקובלות. אולי זו רק ההתחלה של מסורת תיאטרון בידי שומרי מצוות שאינה בהכרח מלמדת על העתיד שלו.

בינתיים אפשר לראות תיאטרון דתי יכול לעצב מציאות, רק אם הוא יוצא מתוך המסגרת הדתית ומגיב אליה מבחוץ ואז ההשפעה שלו על תוכה של המסגרת הדתית, מוטלת בספק.

 

לפרום את הקליפה

תפקיד היוצר הוא לא מה שנאמר בתלמוד בבלי בראש השנה כ, א: "כזה ראה וקדש", אלא: "כזה ראה וקלף ופרק למרכיביו והבט בו בעיניים של בן תרבות יהודית ואוניברסלית, קבל ודחה אותו על פי תפיסת המוסר האוניברסלי שלך.

 

על מנת לממש את המשאלה לתיאטרון אמנותי, מעצב מציאות יש לקחת את הטקסט הדתי ולגלגל אותו על הבמה כדי לפרום את הקליפה החיצונית ולגלות את הגרעינים הפנימיים שיכולים לקיים שיח אקטואלי מהפכני. במילים אחרות: לפרש טקסט דתי באותו חופש פרשני שבו אפשר לפרש את "המלט" של שייקספיר. כלומר, לא "כזה ראה וקדש והצג" ולא "במופלא ממך אל תדרוש", אלא להיפך: במופלא ממך תדרוש גם תדרוש ותציג.

 

תלמידים

תלמיד שלי שומר מצוות כתב מחזה ושאל את הרב שלו, רב המקום, ה"מארא דאתרא" מה דעתו. אמר לו הרב: הצגה חייבת שיהיה לה סוף טוב עם שירים וריקודים חסידיים.

תלמיד אחר, אדם שומר מצוות חרד, עבד על מחזה אוטוביוגרפי בהנחיה שלי. יום אחד הוא בא ואמר בשמחה: הרב קרא ונתן הסכמתו למחזה. כלומר, המחזה כשר למהדרין. זה לא הרבי המקומי, לא ה"מרא דאתרא" שלו, אלא כבוד הרב, בלשוננו, האזורי, המגזרי, נתן הסכמתו. המחשבה הראשונה שלי הייתה: איפה טעיתי? אבל לא טעיתי. ידעתי מראש את גבולות ההסכמה של האדם הדתי ובתוך גבולות אלו עודדתי חתרנות וזה מסתבר קל מאד לממש.

בעבודתי עם שומרי מצוות ראיתי כיצד הם מבקשים לגעת בגבולות ההסכמה החרדית ואם אפשר לצעוד לפחות צעד אחד מעבר לגבולות אלו. רגל בחוץ רגל בפנים, ליהנות משני העולמות.

 

לתקוף ולחשוף

מעולם לא זלזלתי בדמות הדתית, לא לעגתי לה ולא שנאתי אותה. תקפתי את תכונותיה האנושיות כאדם, במקרה שבו  אותו אדם מבצע מעשה עוולה "בשם שמיים". כלומר כאשר בני אדם נוהגים כ"מנוולים בשם שמיים". נפוץ מאד בפוליטיקה הישראלית.

 

האפשרות השנייה היא חשיפה, חשיפת תכנים פנימיים. כך נעשה הדבר ב"ארוחת הערב" (1985), "דם" (1991), "הדיבוק בחדר" (2008). בעבודתי עם תלמידים ניסיתי להעלות מתוך החוויה הדתית את המרכיבים החתרניים וזה כלל לא היה קשה! תלמידיי שומרי המצוות היו חתרנים לא פחות ממני ולעיתים קרובות היו חתרניים יותר ממני וכך גם הקהל הדתי שצפה בהם. הבעיה עם חתרנות היא שלעולם אין היא יכולה לגרום לשינוי חברתי. רק מהפכנות יכולה לעשות זאת.

 

בשורה התחתונה של החוזה שבין יוצר לבין הקהל שלו, תפקיד התאטרון העשוי על ידי שומרי מצוות הוא לשמר את הסדר הקיים, בשליטת הרבנים. זה כל הסוד הידוע ברבים. מה שעושה הרבנית מרים רגב, שררת התרבות הלאומית הוא למעשה מה שעושה כל רב מצוי.

 

רק לחשוב?

תאטרון לא נועד לגרום לאנשים רק לחשוב. אם תניח לאנשים לחשוב, הם יחשבו רגע וישכחו. הם יתאמצו ככל יכולתם לא לעשות שינוי מהפכני בחייהם. המטרה של התאטרון היא לגרום למחשבה שתביא לידי פעולה חברתית מידית ואם לא מיד, אז לאחר זמן. וזה דורש תאטרון מהפכני. עד עכשיו חשבנו שתאטרון כזה לא יכול להתקיים "במגזר הדתי" או הדתי לאומני. היום אנחנו יודעים שהוא לא יכול להתקיים גם "במגזר החילוני", בגלל הצנזורה הלאומנית המרכזית שמסרסת אותו.

 

התאטרון הדתי תמיד יהיה קואליציוני. הוא תמיד ישרת את מוקדי הכוח או שיושלך החוצה. כך גם התאטרון המכונה חילוני אם הוא משרת מוקדי כוח, כי אז הוא למעשה בעל אופי דתי במהותו. אולי יוצריו לא מקיימים מצוות דתיות אבל הם מקיימים את צוויי השלטון וזה מבחינת התיאטרון למעשה אותו דבר.

 

שכונת מצוקה גלובלית

אחד מהאפיונים של תאטרון חופשי הוא היכולת שלו למרוד ולתת ביטוי לאידיאולוגיה אופוזיציונית. אבל אנחנו חיים בשכונת מצוקה גלובלית עם אפיונים של מצוקה: חוסר יכולת להתמיד זמן רב בהקשבה. תפיסה שטחית של מציאות, אדישות כוללת, פסימיות הרסנית. יכולת קליטה מוגבלת, נוחים לכעוס ועוד. אלו תנאים קשים מאד לקיומו של תיאטרון אמנותי אופוזיציוני

 

מילים שלא רוצים לגעת בהן

תיאטרון על פי שמו הוא מקום שרואים בו דברים. אבל בגדולתו הוא היה תיאטרון של מילים. הקלאסיקה היא מילים. למילים היה תפקיד חברתי לעורר מודעות למצבו של האדם.

 

המראות לא יאמרו דבר – הן מראות

תיאטרון היום הוא מקום שרואים בו דברים ולמילה יש חשיבות פחותה ומתברר שהמראות לא ממש מעוררים תודעה בתיאטרון הזה.

 

מילים כבר לא מעניינות את במאי התיאטרון.

הוא רוצה להיות במאי קולנוע.

תנועה כבר לא מעניינת את הכוריאוגרף.

הוא רוצה להיות צייר.

צבע כבר לא מעניין את הצייר.

הוא רוצה להיות רקדן.

מוסיקה לא מעניינת את המוסיקאי.

הוא רוצה להיות כוריאוגרף.

קולנוע כבר לא מעניין את הקולנוען.

הוא רוצה להיות אלוהים.

והקהל אף פעם לא יודע מה הוא רוצה,

למעט שהוא תמיד רוצה שיעשו לו נעים בגב ויניחו אותו בשקט על מצע של עלי נענע, בקבוק בירה, גביע יין או כוס קפה ברזילאי שחום.

 

סוף דבר

שיהיה בנו האומץ להכיל תיאטרון שמאשר את המציאות הקיימת, כלומר בידורי, קואליציוני וזה יחסית קל. ועל כן שיהיה בנו הכוח להכיל תיאטרון שהוא מעצב מציאות, שהוא אמנותי, אופוזיציוני, מהפכני.

 

שלכם באהבה,

אמיר

קישור קבוע

אומרים עליו שהוא מוזר. הוא לא יודע מדוע. כתב וביים: יוסי טל טייב. משחק: אליהו אלקובי. מונודיא 2008. צולם על הגג של תיאטרון החדר.


קישור קבוע

היא מביטה בי ואומרת:

הרמתי את המזוודות ונכנסתי לרכבת בבודפשט, זו העיר שבה נולדתי. הייתי בדרך לישראל. עשיתי "עלייה". מבעד לחלונות הרכבת נשקפו אלי בתי העיר. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. מאז ובכל פעם, כשאני צופה בנוף, אני אומרת לעצמי שעלי להתבונן בו כאילו אני רואה אותו בפעם האחרונה.

 

אני מביט בה ואומר:

אני מנסה עכשיו להיזכר בפעם האחרונה שבה ראיתי דבר ולא מצליח. אולי אזכר אם אתאמץ ואפעיל מחשבה וקישורים והקשרים וכיוצא באלה. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי דברים. פעם ראשונה שהייתה הרגע הראשון שבו התאהבתי בנערה אל מול מכשיר רדיו שהשמיע את "הפלטרס" באור הדמדומים. הרגע הראשון שבו נשמעה אזעקה ופרצה מלחמת יום הכיפורים, בשבת, בשעה שתיים אחרי הצהריים. הרגע הראשון שבו נולד הרעיון להקים את תאטרון הקריאה של תל אביב וכמובן שזה היה במקלחת מתחת למים הזורמים. אני רוצה לזכור את הפעם הראשונה, את הפעמים הראשונות. לפעמים, ברגע של רצון, אני מביט בנוף חיים שלי, כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה. אולי כי הפעם האחרונה כואבת מדי. הפעם הראשונה יש בה תקווה לעתיד לבוא.

 

נפלה שתיקה ואנו מביטים זה בזו. האם זו הפעם האחרונה?

אולי. אבל לבטח היא פעם ראשונה.

(אמיר אוריין)



קישור קבוע

אולי יש פה משהו בשבילך.

מעבר לדף אודישנים דרושים

קישור קבוע

פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר 2016

חוה"מ סוכות, 17-20.10.2016

(מנהל אמנותי: אבי גיבסון בר-אל,

בוגר תאטרון החדר וחבר ההנהלה האמנותית שלו)

לכל היוצרים בפסטיבל – בהצלחה!
חג שמח ושנה טובה!

באהבה,
משפחת תאטרון החדר

האתר - כאן / דף פייסבוק - כאן

 

היטלר

בקרוב הוא חוזר

טל': 03-5171818, 052-340-1478, 050-849-7715

(היטלר - דף באתר החדר)

(לקבלת התכנייה)

 

נו-אקסיט – חוזרת!


(צילום: אמיר אוריין)

קלסיקה של תיאטרון החדר!

הוצגה שנים רבות בעבר - חוזרת לחדר בגרסה חדשה!

שתי נשים וגבר נכנסים לגיהינום משולש, לעשות את חשבון הנפש שלהם.

דרמה בעוצמה נדירה.

בעקבות ז'אן פול סרטר.

גרסה עברית ועיבוד: אמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל.

משתתפים: דורית אבנט, אבי גיבסון בר-אל, ענבר קרסל, לאנא פאהום.

(מידע על הגרסה הקודמת)

40 ₪ כולל שתיה וכדורי שוקולד.

יום ג', 15.11.2016, בשעה 20:30, בחדר

טל': 03-5171818, 052-340-1478, 050-849-7715

 

הנוסע הסמוי

טל': 03-5171818, 054-524-2461

(הנוסע הסמוי - וידיאו)

 

המשרתים

(צילום: יח"צ)

"דווקא כשעלטה גדולה יורדת על התיאטרון הישראלי וכולם פוחדים מהצל של עצמם, מצליח תאטרון החדר של אמיר אוריין לשבור שתיקה, ומעלה את 'המשרתים', עיבוד ישראלי עדכני ל'המשרתות'" (מעריב, "האור בקצה המנהרה", דנה שוכמכר, 06.12.2015).

בעקבות ז'אן ז'אנה. תרגום: עדה בן נחום.

עיבוד חדש: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל (פרס העיבוד בפסטיבל הפרינג' 2015)

בימוי, עיצוב תפאורה ותלבושות: אבי גיבסון בר-אל

שחקנים יוצרים: אביאל שיליאן, טל דנינו, מוטי רוזנצוויג

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר

ע. במאי וייעוץ חזותי: רינת מוסקונה

הפקה: "אורתו-דה" - מנהל אמנותי ינון צפריר

40 שח כולל שתיה קלה ומתוקים

יום ו', 18.11.2016, בשעה 10:30 בחדר

טל': 03-5171818, 050-849-7715

 

"המליאה" של תיאטרון החדר

(צילום: ירון פרידמן)

דלת פתוחה ליוצרים ולכל אחד ואחת.
פגישה דו-שבועית נינוחה עם קבלת שבת

"מה קורה?", רצף חימום, "מנחה-שחקן",

נושא על הפרק, במה פתוחה

יוצרים יכולים לבדוק קטעים חדשים שלהם

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות

מנחה: אמיר אוריין.

משך הפגישה: 3 ש' בערך.
20 שח לכיסוי הוצאות, כולל כיבוד.
טל': 03-5171818, 052-340-1478

הפגישה הבאה:

20 ש"ח כולל כיבוד.

רחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב

יום ו', 28.10.2016, בשעה 16:00

טל': 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל. (המליאה)

 

אל תתערבו לי!

(צילום: אמיר אוריין)

אנסמבל קוקייה - ביצירה חדשה, מלאה הומור וקצב,

מציבה מראה סטירית אל מול אמונות ודעות שעליהן גדלנו.

בימוי ותנועה: שרון שלומי נעים.

יוצרות משתתפות: לירון איתן, ענת ניסני, שרון שלומי נעים.

כתיבה: המשתתפות ושרונה בוטנרו.

מנהלת הצגה: ויוי יחזקאלי.

הפקה מוסיקלית: Kaboom. צילום: אמיר אוריין.

תלבושות: מאי מולר. תפאורה: ויוי יחזקאלי.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תאטרון החדר.

יום ד', 26.10.2016, בשעה 20:30, צוותא תל אביב

טל': 054-533-5135

 

בין הכיסאות

(צילום: יח"צ)

מופע תיאטרון-תנועה פואטי

נשים על הקצה – מעבר למקובל והאפשרי

שש יוצרות בקטעים של טקסט שירי, תנועה, שירה ומחול בוטו.

היוצרות המשתתפות: נעמי בראלי, אור זיגלבאום, זהבה מנולי, יעל כספי-בלטש, נטע עזצדוק, אסנת ראם.

יעוץ אמנותי:  אמיר אוריין - תיאטרון החדר

תאטרון החדר, מוצ"ש, 12.11.2016, בשעה 20:30, בחדר.

טל': אסנת, 052-323-0588. זהבה: 052-385-1527

 

טל השילוני מארחת את אמיר אוריין

ב-88 אף אם. שודר לראשונה: 21.7.2016, 15:00-17:00

התכנית זמינה לצפייה בדף הזה עוד 2 חודשים חסר 3 שבועות - מהיום.

תיהנו: (הקישור לתכנית)

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=2083147

 

מונולוגים לשחקנים/ות:

לקבלת קובץ מונולוגים חינם (מכיל כמאה מונולוגים נפוצים): (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

רק אל תגידו לא ידענו

 

היא שאלה: "למה הם הורסים את הכפרים הפלסטינים?"
"כדי לייהד את הגדה המערבית", עניתי.
"לא!", כעסה, "אני מתכוונת, מהי הסיבה הרשמית של צהל והממשלה?"
"לייהד את הגדה המערבית", עניתי.
"טוב מאד!", אמרה, "צריך לייהד את הגדה המערבית!"
לפעמים גם כשהם יודעים, זה לא מזיז להם.
נניח שהאנשים הללו, אזרחים מן השורה,
היו אזרחים מן השורה שחיים להם
בצ'ילה של פינושה,
ברומניה של צ'אוצ'סקו.
בגרמניה של היטלר,
כי אז הם היו אוהדי השלטון
במקומות מושבם והם היו שואלים:
"למה לקחו הבוקר את השכנים מהקומה?"
- "כי הם יהודים!"
- "אה, אז בטח מגיע להם! כי אין עשן בלי אש, נכון?"
(אמיר)
-------------- -------------- --------------

אהוד שם טוב: הטלוויזיה החברתית

מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר והשר אורי אריאל הממונה על רשות השירות הלאומי-אזרחי, כל אחד בנפרד, החליטו להטיל סנקציות על הטלוויזיה החברתית.

הגזרות שהושתו על ידי השניים:

1. התמיכה תקציבית שהייתה אמורה לעבור לטלוויזיה החברתית בגין הפקות ששידרה השנה בערוץ הקהילתי (98 בכבלים ובלוויין) לא הועברה בהוראת מנכ"ל משרד התקשורת.

2. כל התקנים של בני/ות השירות הלאומי (4), יבוטלו בהוראת השר אורי אריאל.

הטלוויזיה החברתית מודה לעשרות נשים, אנשים וארגונים, על תמיכתם ודאגתם בעניין הפגיעה בחופש הביטוי. תודה רבה!

תודה וגמר חתימה טובה.

מידע נוסף. טור ב"שיחה מקומית".

הטלוויזיה החברתית, 052-543-3100, מייל. אתר. פייסבוק,

אהוד שם טוב, עורך ראשי

ובכלל, כיצד מדינת ישראל חונקת את השידור הקהילתי

-------------- -------------- --------------

טקסטים מתוך הצגות תאטרון החדר:

 

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, במחזה "היטלר")

--------------

"אני לא סובל כושים שמביטים לי ישר בעיניים.

אני רוצה לישון! לעצום עיניים,

לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים!"

(רב החובל, במחזה "הנוסע הסמוי")

--------------

"אני העוף השחור, אני השופט והתליין.

הלילה אחי, הלילה הוא רק שלנו!

ולא של אף אחד אחר. אני חשוף.

אני עומד לצאת אל האור. להשתחרר".

(סולאנז'-סמך, במחזה "המשרתים")

--------------

"למה תמיד אנחנו צריכים לוותר?

הפעם אני רוצה

שגם הפשיסט הזה יסבול".

(פאולינה, במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il