היא מביטה בי ואומרת:
הרמתי את המזוודות ונכנסתי לרכבת בבודפשט, זו העיר שבה נולדתי. הייתי בדרך לישראל. עשיתי "עלייה". מבעד לחלונות הרכבת נשקפו אלי בתי העיר. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. מאז ובכל פעם, כשאני צופה בנוף, אני אומרת לעצמי שעלי להתבונן בו כאילו אני רואה אותו בפעם האחרונה.
אני מביט בה ואומר:
אני מנסה עכשיו להיזכר בפעם האחרונה שבה ראיתי דבר ולא מצליח. אולי אזכר אם אתאמץ ואפעיל מחשבה וקישורים והקשרים וכיוצא באלה. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי דברים. פעם ראשונה שהייתה הרגע הראשון שבו התאהבתי בנערה אל מול מכשיר רדיו שהשמיע את "הפלטרס" באור הדמדומים. הרגע הראשון שבו נשמעה אזעקה ופרצה מלחמת יום הכיפורים, בשבת, בשעה שתיים אחרי הצהריים. הרגע הראשון שבו נולד הרעיון להקים את תאטרון הקריאה של תל אביב וכמובן שזה היה במקלחת מתחת למים הזורמים. אני רוצה לזכור את הפעם הראשונה, את הפעמים הראשונות. לפעמים, ברגע של רצון, אני מביט בנוף חיים שלי, כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה. אולי כי הפעם האחרונה כואבת מדי. הפעם הראשונה יש בה תקווה לעתיד לבוא.
נפלה שתיקה ואנו מביטים זה בזו. האם זו הפעם האחרונה?
אולי. אבל לבטח היא פעם ראשונה.
(אמיר אוריין)
