שר החינוך עמד השבוע על הבמה באוניברסיטת תל אביב ונאם. מפגינים עלו
לבמה ותבעו לשחרר את האזרח אברה מנגיסטו הכלוא כבר שנתיים בעזה. השר פנה אל אחד
המפגינים ושאל בקול שקט ובוטח שהתגלגל ברמקולים מקצה האולם עד קצהו: "מה
שמך?" האיש, כאילו הקפיץ אותו השר לעמידת דום, ענה מיד, "שחר" והשתתק.
מדוע שאל אותו השר מה שמו? האם מתוך רצון ליצור אווירה משפחתית?
תמהני. יש לשער שהוא לא קרא את המאמר שהופיע באיגרת
השבועית של תיאטרון החדר ולצורך העניין נביא אותו כאן שוב. כידוע, תגובתו
של השר לא הושיעה אותו והמפגינים סילקו אותו מהבמה.
השר שואל. האזרח עונה.
מה שמך? - על הצורך הכפייתי בשליטה
יושבים במעגל ומדברים. זה יכול להיות
על גלידה ומלוחים, בסלון של חברים מול טלוויזיה או בלי טלוויזיה ובאים אנשים חדשים
שעדיין לא מכירים אלו את אלו ולכאורה האווירה על פני השטח היא חביבה. מתחת לפני
השטח, כדבר שבשגרה, רוחשים יצרים... זה יכול להיות בקבוצת למידה, תמיכה, יצירה או
כל קבוצה אחרת שבה לפחות חלק מהנוכחים עדיין לא מכירים אלו את אלו.
לכאורה כלום לא קרה ורק מישהו רצה
לומר משהו למישהו ותחילה שאל אותו: "מה השם שלך?"
מה כבר קרה?
כאילו לא כלום. אבל באמת, מתחת לפני
השטח, כדבר שבשגרה, רוחשים יצרים...
א' יושב בתנוחה של מלך או לפחות של
נסיך שמכיר בערך עצמו או רק משתוקק שהאחרים יכירו בערכו ואפילו אם הוא יושב בתנוחה
שנראית כאילו יש בה ענווה או הצטנעות, הרי שתנועותיו והדיבור בפיו מסגירים את
המשאלה לנהל את העולם או לפחות שאף אחד בעולם לא ינהל אותו.
א' אומר: מה השם שלך?
ב' מהסס לרגע ואומר: משה.
מדוע ב' מהסס לרגע? מה כבר קרה? מה
ביקשו ממנו? את שמו?
כן, א' ביקש ממנו את שמו ובתנאים אחרים שבהם הבקשה היא הכרחית להמשך הדיאלוג, כמו
למשל רישום במסמכים כלשהם, ב' ודאי שהיה אומר את שמו בלי היסוס. אבל עכשיו?
לכאורה, דבר שבשגרה, אבל באמת? השפלה אחת קטנה.
א' אומר לב': "טוב,
משה...", ואז א' משתתק לרגע קט כדי למצות את רגע השליטה החביב עליו,
"משה אמרת?... כן?... טוב משה, מה שרציתי להגיד לך משה, זה ש..."
לא רק שא' מיצה את רגע השליטה, הוא גם
ממשיך לסחוט אותו עד שתופיע טיפת הזיעה הראשונה על מצחו של ב' ואם לא תופיע לפחות
יוכל לחזות ברעד העצבני הקל ברגלו של ב'...
א' ממש מבקש לקנות שליטה ושתהיה
טוטלית ושיהיה ברור מי כאן הבוס ועכשיו ב' כבר מתכווץ בכיסאו, שמו נחשף
ברבים, ברצונו או שלא ברצונו והוא לא ממש שומע מה אומר לו א'...
לסיכום הקטע: "מר א', לא אשאל
אותך לשמך, אלא רק זאת: אתה רוצה לומר למשה את דברך? למה אתה מטריח אותו לומר לך
את שמו? מה שמו שייך לעניין? אם אתה רוצה לומר את הדברים שלך לגופו של עניין ולא
לגופו של אדם ושמו, מה אכפת לך מה שמו? וודאי זה לא יעשה אותך חבר טוב יותר, קרוב
יותר,של משה. להפך, באופן כלל לא מוזר זה ירחיק אותו ממך".
ברגע שבו אילצתי את זולתי לומר לי את
שמו מבלי שתהיה לכך שום כוונה מעשית והכרחית, הרי שאני עלול להיתפס כמי שרוצה
לקנות לו שליטה על זולתו. הוא נתן לי את השם שלו. אני לא נתתי לו דבר ועכשיו אני
הולך להפיל אותו לקרשים עם הטיעון שלי בנושא שעליו משוחחים בקבוצה הזאת. ואפילו אם
גם אני אומר לו את שמי, בכל מקרה אני הוא המנהל של השיחה זאת.
ועכשיו לאחר ש-ב' מסר לא' את שמו ולאו
דווקא מרצונו החופשי, ב' אולי ידחיק את ההשפלה הרגעית אבל הנקמה בוא תבוא. א' לא
יבין אז למה זה מגיע לו.
קטע ארכיוני
(2008) כתיבה ובימוי: יוסי טל טייב. משחק: מורן אייזנשטיין. היא סלב והיא מודעת
לעצמה. המפתחות שלכם כבר אצלה. צולם על הגג של החדר הישן ברחוב הרב קוק בתל אביב,
אל מול הים והמטוסים והמכוניות ברחוב.
הפנים חמורות, הפה מכווץ אל תוך עצמו,
השרירים מכווצים, הגוף מתקשח, המבט תוהה ולא ממוקד והם אומרים שהם לא כועסים.
הם לא רוצים להסגיר לעולם את מה שקורה להם
בתוכם, בנפשם. על כן הם מכוונים עצמם לתנועה איטית, מעוגלת, כביכול רכה. כששואלים
אותם מה קורה להם ואם משהו מטריד אותם או אולי הם כועסים, הם אומרים שהם לא
כועסים.
ועכשיו אמירתם זו מחייבת אותם להסתיר את מה
שקורה להם. הם כופים על עצמם לדחוס פנימה את הרגשות ולהפגין שלווה. קוראים לזה
איפוק. הם מתאפקים. אם שלפוחית השתן שלהם הייתה מלאה, הם לא היו מתאפקים אפילו רגע
ורצים לשירותים כי הם יודעים שההתאפקות מסכנת את בריאותם. אבל לאפק רגשות נראה להם
דבר נכון לעשותו וכל הבעה של כעס נתפסת אצלם כסימן לחולשה. לזה הם קוראים התנהגות
בוגרת. אחר כך נעשים חולים מזה. אחר כך נרפאים וחוזר חלילךה
שנהיה בריאים ומאושרים ושתהיה לכולנו במה
ציבורית או אישית ושעליה נוכל לתת ביטוי מלא לעצמנו, גם לכעס. אמן.
"ביצוע וירטואוזי!"(חיה
בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני
איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית,
עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר
שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם
"מעריב")
"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק
ברוח הזמן!"(יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)
"הצגת יחיד מופלאה!"(תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)
אם היטלר היה נכנס אל החדר, מה הוא היה
אומר? טרגי-קומדיה אפלה.
"דווקא כשעלטה גדולה יורדת על
התיאטרון הישראלי וכולם פוחדים מהצל של עצמם, מצליח תאטרון החדר של אמיר אוריין
לשבור שתיקה, ומעלה את 'המשרתים', עיבוד ישראלי עדכני ל'המשרתות'" (מעריב, "האור בקצה המנהרה",
דנה שוכמכר, 06.12.2015).
בעקבות ז'אן ז'אנה. תרגום: עדה בן נחום
עיבוד חדש: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל (פרס
העיבוד בפסטיבל הפרינג' 2015)
בימוי, עיצוב תפאורה ותלבושות: אבי גיבסון
בר-אל
שחקנים יוצרים: אביאל שיליאן, טל דנינו,
מוטי רוזנצוויג
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר
ע. במאי וייעוץ חזותי: רינת מוסקונה
הפקה: "אורתו-דה" - מנהל אמנותי
ינון צפריר
40 שח כולל שתיה קלה ומתוקים
ימים ב', ג', 23-24.1.2017,
20:30
תיאטרון החדר, רחוב יוסף הנשיא
5, תל-אביב
טל': 03-5171818, 050-849-7715
אל תתערבו לי!
(צילום: אמיר אוריין)
אנסמבל קוקייה - ביצירה חדשה, מלאה הומור וקצב,
מציבה מראה סטירית אל מול אמונות ודעות
שעליהן גדלנו.
בימוי ותנועה: שרון שלומי נעים.
יוצרות משתתפות: לירון איתן, ענת ניסני, שרון
שלומי נעים.
"אנחנו נפגשים בקניון ומחייכים בנימוס
זה לזה ומברכים לשלום זה את זה ובוקר טוב ואז הולכים יחד במסלול הקניות וקונים חלב
וגבינה וממתקים לילדים ואומרים סליחה ובבקשה", אמר הכובש לנכבש.
"כן", אמר הנכבש לכובש.
"ואתה עובד במפעל שלי ומפרנס את
המשפחה שלך בכבוד", אמר הכובש לנכבש.
"כן", אמר הנכבש.
"ובחג העצמאות אני מזמין אותך להתארח
בבית שלי ומכבד אותך במיטב מטעמי הארץ הטובה", אמר הכובש לנכבש.
"כן", אמר הנכבש.
"אז אני באמת לא מבין מדוע אתה לא
מבסוט במה שיש לך?", שאל הכובש את הנכבש.
"כי אתה הכובש ואני הנכבש", אמר הנכבש לכובש, "וכל עוד כך הם פני
הדברים, לא יהיה לך יום אחד של שקט".