הפנים חמורות, הפה מכווץ אל תוך עצמו, השרירים מכווצים, הגוף מתקשח, המבט תוהה ולא ממוקד והם אומרים שהם לא כועסים.
הם לא רוצים להסגיר לעולם את מה שקורה להם בתוכם, בנפשם. על כן הם מכוונים עצמם לתנועה איטית, מעוגלת, כביכול רכה. כששואלים אותם מה קורה להם ואם משהו מטריד אותם או אולי הם כועסים, הם אומרים שהם לא כועסים.
ועכשיו אמירתם זו מחייבת אותם להסתיר את מה שקורה להם. הם כופים על עצמם לדחוס פנימה את הרגשות ולהפגין שלווה. קוראים לזה איפוק. הם מתאפקים. אם שלפוחית השתן שלהם הייתה מלאה, הם לא היו מתאפקים אפילו רגע ורצים לשירותים כי הם יודעים שההתאפקות מסכנת את בריאותם. אבל לאפק רגשות נראה להם דבר נכון לעשותו וכל הבעה של כעס נתפסת אצלם כסימן לחולשה. לזה הם קוראים התנהגות בוגרת. אחר כך נעשים חולים מזה. אחר כך נרפאים וחוזר חלילךה
שנהיה בריאים ומאושרים ושתהיה לכולנו במה ציבורית או אישית ושעליה נוכל לתת ביטוי מלא לעצמנו, גם לכעס. אמן.
(אמיר אוריין)
