קורה לי שאני פוגש שחקן בדרכו לבצע תפקיד מתוך רפרטואר שייקספירי והנה הוא מלא
גאווה וחרדה, חשיבות עצמית וביטול עצמי. כביכול נפתחו שערי שמים, האדמה רועדת
ושיפעת כוכבים נוצצת, בתבנית דמותם של חרוזים שייקספירים, נוהרת עליו מלמעלה.
מורשת דורות רובצת על גבו כעול. שאלה אחת חוזרת ומרצדת בעיניו: "איך מתמודדים
עם דמות שייקספירית?"
איך מתמודדים עם דמותו של השכן בבית הסמוך? נכון, יש הבדל. השכן בבית
הסמוך הוא אדם בשר ודם. הדמות השייקספירית היא מילים. שייקספיר הוא שם, החתום על
קבצי מילים, מרתקים כשלעצמם. זו ספרות או שירה. מילים מילים מילים. לא תיאטרון. לא
במה חיה. שייקספיר, מולייר, איסכילוס, אלו כולם שמות. אל תניחו לשם דבר להכריע
אתכם. דורות של במאים, שחקנים ומבקרי תיאטרון מסרו בירושה מחזות עטופים בחרדת קודש
מסרסת. מחברים אלה מציעים תפקיד. דמות לביצוע. לא דמות, אלא אידיאה של דמות. תווי
אופי והתנהגות. קחו את האידיאה ועיינו בה, גלגלו אותה, קרעו אותה לגזרים והרכיבו
אותה שוב. עשו בה כבתוך שלכם, כי שלכם היא! עניין של סבלנות, תקווה, סבל ואושר.
לליידי מקבת יש כתם עקשן, שאיננו נמחק מכף ידה? אפשר שזהו כתם שהונח
בה מטעמם של כוחות עליונים נעלמים. אפשר שאיננו קיים כלל, אלא רק בהזייתה הקודחת.
ואפשר שכתם של דיו או צבע, מאלה שמשתמשים בהם לכתיבת מכתב או לצביעת קיר, נדבק אל
כף היד ואיננו יורד. ניסיתם פעם להוריד כתם דיו עקשן מכף היד? זוהי נקודת ההתחלה.
אולי המלך ליר מאוהב באהבת בשרים קשה בבתו הצעירה, והטאבו המיתולוגי
של גילוי עריות משגע אותו? אהבה היא אהבה, ואהבה אסורה על פי חוקי אדם ואלוה - גם
היא אהבה. אולי זהו כל הסיפור.
המלט רוצה לרצוח את המלך, אביו החורג? מי לא הזה, לפחות פעם אחת
בחייו, שהוא מבצע מעשה כזה באביו או בכל אדם אחר? אתם לא מוכנים אפילו להעלות על
בדל דמיונכם מעשה מתועב כזה? אולי אתם סובלים ממקרה חמור של הכחשה. עצם הרעיון הזה
מזעזע אתכם? טוב מאד, הזעזוע הזה הוא התחלה טובה. תחום אירוע אמנותי מאפשר להזות
את כל הפשוט והמורכב, הנתעב והמופלא.
מכאן והלאה כל יוצר יודע מה לעשות בדמות. לא בשמיים היא.
הנשגב והמרומם, שמדברים עליו הרבה כל כך ושואפים אליו כאל תכלית היעוד
האנושי, אבל באמת איש אינו יודע להגדיר אותו באופן מניח את הדעת – הניחו לו לשוט
במרחביו הנשגבים והמרוממים, אבל אותו נשגב ומרומם לא נולד מתוך איזו נשגבות מרוממת. הוא נולד מתוך החיים עצמם, מתוך תנועה זעירה, מתוך מחווה אנושית מתקנת עוולה. הוא תוצאה של מאמץ פסיכו-פיזי
וטכני ואין הוא יכול להתקיים כלל ללא המאמץ הזה. כל מה
שעלינו לעשות הוא לענות על שאלות פשוטות: "מה אני עושה, מתי ואיך?" ולבצע את תפקידנו במיטב הידע,
הכנות והאמונה האפשרית לנו באותו רגע. אז יופיע הנשגב והמרומם וישתקף בתודעת הקהל
הצופה בנו.
אתם היוצרים - אתם כהני הדת של תחום האירוע האמנותי. עליכם מוטלת
החובה לדעת כיצד עושים זאת. איך מוזגים יחד את החוויה האישית הכוללת עם הדמות
והבגד שלה, עם רצפה להלך עליה, עם האור והחושך, להיראות ולהיעלם ולהיראות שוב, עם העץ והאבן והבד
והדבק וסיכות הביטחון וכיוון גלישת השיער והדרך שעושה הקול היוצא מן הפה וגם החוויה האישית המידית ולו הזעירה ביותר והנשגב מתקיים בנו.
(אוריין אמיר, המעגל הפתוח, ספר אמנויות במה ומסך, גרסה מעודכנת,
2017, ע' 34-32)
קטע ארכיון. ערב
מונולוגים-דיאלוגים מתחברים למחזה. כתבו וביימו חברי קבוצות המנחים בתיאטרון החדר.
מבצעים חברי קבוצת המשחק 2013. קטע 19: "מחסום". כתיבה: מאיה הובני.
בימוי: מיכל שמש. משחק: ענבר קרסל.
השחקנית אשלי ג'אד בצעדת הנשים השבוע, בקטע שנכתב ע"י נינה דונובן, בת
19, מטנסי, ארה"ב. פואטרי סלאם כנגד מר טראמפ, הנשיא הנבחר: נאציזם אמריקאי,
עליונות לבנה, פערי שכר ואחרים. "אני מרגישה את היטלר ברחובות. שפם מוחלף
בפאה נוכרית. שמם של הנאצים הוחלף". הקטע
מרגש לא רק בגלל המילים, אלא בעיקר בזכות ההגשה המעצימה של אשלי ג'אד.
קוד הנחה בקופות: "ידיד". טל':
03-6950156. טל' שרון: 054-533-5135
במסגרת "מנחה
בשישי" בתיאטרון החדר
אביגדור וייל: ״פרויקט זן״
סרט התעודה החמישי
של אביגדור וייל ובו 3 פרקים:
1. ״בדרך לשם״
- מחוות הפרידה מהוריו.
2. ״קפה מצלמה״
- שלוש שיחות בתי קפה.
3. ״פרויקט זן״
- העיר האהובה וסיפור אהבתו של היוצר לאורה, בת זוגו.
מאיר שניצר על היוצר:
"גם לפרינג׳ יש פרינג׳ ובדיוק שם, בשוליים המרוחקים של העשייה הקולנועית, ניתן
למצוא את אביגדור וייל, שהמונח אינדי כמו הומצא עבורו… שנועד ללכוד את הבלתי ניתן ללכידה,
את מה שמצוי מעבר לעולם התופעות, את מה שעמנואל קאנט כינה ׳הדבר כשלעצמו׳."
