ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011" – ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. כל קטע הוא חוליה במחרוזת, היוצרת תמונת מצב ישראלית ואוניברסאלית. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.
ניקיון
כתב וביים: דוד קנר.
שחקנית: שני רעני.
(בחורה באובססיה של ניקיון. מונולוג פנימי.)
משעמם! אני צריכה לתת את עצמי למישהו, כדי לראות מה זה עושה. לדבר בצ'אט עם אנשים אחרים, כי לבד, בודד, לא מרגישה מסוגלת לכתוב כאן לבד, מול המחשב. חייבת אנשים.
כשאת כותבת צריך פרויקט, צריך משימה, צריך ייעוד, צריך תכלית. אני לא יודעת אם יש לי. אני שורפת. אני שורפת את עצמי מבפנים, אני נשרפת.
אמסטרדם. אח, להיות עוד פעם באמסטרדם. לחיות באמסטרדם.
פריז, כן, פריז, זו עיר בשביל למות בה.
חייבת לכתוב. זה כאילו..., זה אימפולסיבי, כמו זריקה, או כמו שאת גומרת. אני לא יודעת לאן זה הולך. רק הכמות, חשובה, הו, כן, רק הכמות חשובה. מילים נסחפות, רק כדי לתת את עצמי. את ה- נשמה, הנשימה, להמשיך לכתוב. להקליד:
הבחור הזה שבא מהארץ. מה שמו? ארץ ישראל. האדמה. הדם. הגופרית. המורשת.
חוף הים הוא פשוט חוף הים. גם המלחמה, המלחמות בכל מקרה. המלחמה היא הדבר הכי בטוח כאן. כי באף מקום אין סולח. כל כך מפחדת לא להיות מסוגלת לכתוב, שאני אפילו לא לוקחת את הזמן לנשום. מזג אוויר רע.
לכתוב על החלום מהלילה, החלום. הילד אומר לי "אני כבר לא יכול במקום הזה. אני לא יכול. זה באשמתך". הסצנה המשפחתית. לכתוב על הסצנה המשפחתית. בנאלי. בנאלי זה טוב. זה מוֹכָר.
לתת. למי? להחליט לתת למי. להראות מה. נמרה בוערת. איזה שם. זה צודק לקרוא לעצמי נמרה בוערת. יש לי נמרה בוערת בתוך הגוף שלי. היא אוכלת אותי, הקניבלית, מבפנים. מגלה, טורפת. השם שלי אסתר. הוא שאל, אז אמרתי לו, אני אסתר. כן, המלכה. אני מתה בשנת אלפיים וחמש וגם זה כבר לא יהיה.
האמת. כן, האמת. אני חשבתי שהיא נמצאת בתוך המילים. לא מוצאת. הדם שזורם בתוך הורידים שלי. הרגשות האלה שגורמים לי לבכות כשאני רואה את היפה. החיים היומיומיים האלה ואז בעוד זמן מה אני אגיד: החיים האלה גורמים לי לבכות, מעלים לי את הדמעות בעיניים מבלי שאני יכולה לגרום למישהו, לבכות. מה התפקיד שלי? אקטיבית? פאסיבית? עריצה? נדיבה? זה שורף ושום דבר לא קורה, ואז סובלת ומתה. בינוני. לא מעניין.
עדיין אני כאן, כאן ללא אמונה. תן לי משהו לעשן, סיגר. הרבה זמן שלא הרגשתי תשוקה, את האפשרות להדביק את עצמך לגוף. לגוף אחר. להרגיש תשוקה, שמיים.
אני לא מתה. זה הדבר היחיד שאני יכולה לומר על עצמי וגם זה לא נכון. הקלילות הזאת בתוכי ממלאה אותי גם בבוקר שאחרי, האם זה האושר? האושר מלוכלך. יש לו כפות רגליים מוצקות. גם לי. וזה בלי ספק מושך אותי. העיניים הכחולות שראיתי אתמול והאור העמוק והזורח כמו...
פריז, כן, פריז, זו עיר בשביל למות בה.
