האיגרת השבועית

1. מדברים על תיאטרון החדר – סמדר יערון

סמדר יערון, יוצרת, שחקנית, במאית, מנהלת אמנותית של פסטיבל עכו ומנהלת אמנותית במרכז לתיאטרון עכו, מדברת על תיאטרון החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

--------------
2. המנחה האישי

"המנחה האישי" הוא השם שניתן לצד אחד באישיותו של היוצר, שיכול להיות שותף בדיאלוג פנימי:

"אני שואל את עצמי מה עלי לעשות ומשיב לעצמי."

"שאלתי את אבא / אמא / הפסיכולוג / הרב / החבר / החברה, וקבלתי תשובה."

"בקשתי עצת האל / האם הקדושה / האב הקדוש / התבונה העליונה, וקבלתי תשובה."

אלו הן אפשרויות של דיאלוג בין השואל לבין המשיב, שהוא המנחה האישי.

דיאלוג כזה יכול ליצור הארה פנימית, שהיא חווית ידע מורכבת, וכוללת את כל מרכיבי החוויה האישית, או חלק מהם. הארה פנימית יוצרת תובנה טובה לאותו פרק זמן. חייו של אדם רצופים הארות פנימיות גדולות וקטנות. הגדולות עשויות לחולל מהפכים מכריעים בחייו וביצירתו. הקטנות עשויות לחולל שינויים מוגדרים במקום ובפרק זמן נתון של רגע, שעה, יום או מספר ימים. עוצמת ההארה, תלויה במשמעות הניתנת לה על ידי התודעה.

(המעגל הפתוח, עמ' 168)

הַקּוֹל הַמְמֻשָּךְ, הַמֻּכָּר, לֹא אַמְבּוּלַנְס,

לֹא חָתוּל מְיֻחָם פָּצוּעַ בַּצַּוָּאר

לֹא תַּן נָטוּשׁ.

זֶה הַקּוֹל נִמְסָר בַּמַּכְשִׁיר הַמְרֻבָּע.

מִגַּב מְעִיל אָפֹר שֶׁל חַיָּל מִלּוּאִים.

בְּהִתְנַדְבוּת, כַּךְ נִמְסָר, שָׁלֹש יְמָמוֹת

חִטֵּט בֵּין הַחֳרָבוֹת עַד שֶׁמָּצָא:

אָחִי, אָחִי.

וְנִצְעַק אִתּוֹ כֻּלָּנּוּ הַלַּיְלָה בַּחֲלוֹם

בְּכָל כּוֹחָם שֶׁל זִכְרוֹנוֹת

מִסְתּוֹבְבִים לָנוּ מִתַּחַת לַחַלּוֹן

בִּלְהָקוֹת הוֹלְכוֹת וּמִתְרַבּוֹת.

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010) 

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים. הערה: הגישה אל המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה כיצד היינו מתייחסים אליו?)

48. שֹפטים: דברים ט"ז 18 - כ"א 9

"שופטים ושוטרים תתן-לך בכל-שעריך".

בהמשך הפרשה: דיני מלוכה בישראל.

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אדוני אֱלוהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבותָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר אדוני אֱלוהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לא אָחִיךָ הוּא (דברים יז', 14-15)

מלכתחילה מתייחס האל בחשדנות כלפי המלך. יחס זה נובע מחשש של תחרות על לב הבוחר. כהן ומלך – כאן נרמז לראשונה המתח הפוליטי העתידי שבין הכהן המגלם את תפקיד שליח הסמכות האלוהית, לבין המלך המגלם את הסמכות הממלכתית האנושית. אצל שבטי העברים המתגבשים, המלכת מלך פירושה גם להיות קצת ככל הגויים, אבל התשוקה למלך היא אנושית ומובנת. האל מבין את הצורך האנושי הזה וסולח.

התנאי הדתי הוא שהמלך יוכתר על ידי הכוהן, ובלבד שיהיה זה מלך מזרע העברים. הכוהן רואה במלך איום על סמכותו, ומתנה את המלכתו של המלך באישורו של כהן. בכך הוא מבקש להבטיח שמעמדו יהיה גבוה מזה של המלך. הדת מעל לממלכה, הדת מעל למדינה, והעיקר: על פי תקנות האורתודוכסיה השלטת, המלך חייב להיות יהודי כשר. מנקודת מבטו של הכהן, הוא עצמו נמצא מעל למלך, והמלך מעל לנביא. הכהן משים עצמו כמייצג ההיסטוריה העברית וכממנה המלך כפונקציה שלטונית תומכת, ואילו הנביא מייצג את החוויה החברתית המיידית – בין אם הוא נביא אמת אופוזיציוני, או נביא שקר קואליציוני. אלו מוסכמות תרבותיות-היסטוריות, משותפות לדתות אחדות, ונוהגות לפחות עד לתקופת ההשכלה, ובמקומות אחדים, עד עצם היום הזה.

כור מחצבתו ההיסטורי של המלך היה בשורות הצבא. משם צמח כנציג הביטחון החברתי, וקנה לו מעמד פוליטי מרכזי. יש להניח שהכהן היה מעדיף להשאיר את המלך בתפקידו הקדום כרמטכ"ל מכובד, אבל החברה דרשה כפל בטחון: הכהן כמייצג הסדר האלוהי, והמלך כמייצג הסדר האנושי, ובמקרים רבים - סדר אנושי בחסד האל. במהפכה הצרפתית נפגשו לעימות היסטורי שלושה מחנות: הכהונה, האצולה והבורגנות. בכל הארצות הדמוקרטיות שבהן מתקיים גם משטר מלוכני, כהן הדת הוא זה שמכתיר את המלך. בארצות דמוקרטיות נטולות מלוכה, הנשיא נטל על עצמו את תפקידו ההיסטורי של המלך.

במדינת ישראל התקיימה מסורת של הכתרת נשיאים כתואר של כבוד בלבד. הנשיא היה אמור להיות אדם שמפעל חייו הושלם. אין הוא מחדש עוד דבר ביצירתו האישית והחברתית, והוא מקובל על רוב האוכלוסייה. נדרש ממנו לפתוח את מושב הכנסת הנבחרת אבל לא להתערב בפעילות פוליטית מקומית, לקבל כתבי אמנה של דיפלומטים זרים, ללחוץ ידיים של אלפי אזרחים בימי חג ולשאת נאום בראש השנה. הנשיא עזר ויצמן חרג מנוהל זה, ובמיוחד במעבר המילניום הביע דעות פוליטיות מסוימות מאד בעד השלום. על כך הוא נענש בידי האופוזיציה, בהוצאה לאור של מעשי שחיתות נסתרים מתוך העבר האישי שלו, מתוך מטרה לסלקו מן התפקיד. כותבי המקרא עושים ככל יכולתם לחזק את שלטונם המרכזי על העם. חיזוק שיש לו השלכות מרחיקות לכת על אופיו, מערכת אמונותיו, דעותיו והתנהגותו של המאמין היהודי.

23

מונולוג אנפאזה

  הוֹ אֱלֹהִים כָּל כָּךְ רָצִיתִי

לִהְיוֹת נִבְחָר –

אֲנִי פּוֹחֵד לְהִבָּחֵר,

מַלְאָךְ שֶׁלְּךָ אֶחָד בַּחֲלִיפָה וְכוֹבַע

הִצְבִּיעַ עָלַי וְתָלַשׁ אוֹתִי מִבֵּין כֻּלָּם

אֱלֹהִים,

רָצִיתִי כָּל כָּךְ לִהְיוֹת קָרְבָּן קָטָן בִּשְׁבִילְךָ אֲבָל

פָּסְחוּ עָלַי,

הָיִיתִי סַנְדָּל

הָיִיתִי שָׁד יְמָנִי בֶּחָזֶה שֶׁל הַזַּמֶּרֶת מֶלְבָּה

(עַכְשָׁו קֻפָּאִית בַּסּוּפֶּר וּבַגַּ'יאֶנְט, בַּבֹּקֶר כָּאן בַּלַּיְלָה שָׁם)

הָיִיתִי הַפֶּלַח הַיְמָנִי בְּעַכּוּזוֹ שֶׁל בּוּדְהָה,

הָיִיתִי פָקִיר, שׁוֹכֵב בָּאֲוִיר עַל קְצֵה הַחֹד שֶׁל קַסְדַּת הַלֵּיצָן

שֶׁל מֶלֶךְ טִיבֶּט

            חָה חָה חָה

הַטַּבּוּר כָּאַב וְדָם יָרַד וְכִסָּה אֶת פְּנֵי הַלֵּיצָן הַמִּסְכֵּן.

אַחַר כָּךְ לָבַשְׁתִּי חֲלִיפָה שְׁחוֹרָה וְכוֹבַע כְּמוֹ כֻּלָּם.

(כָּל תְּנוּעָה שֶׁחוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ בְּרִוְחֵי שְׁהוּת מְדוּדִים וּקְבוּעִים

   הִיא מָחוֹל)

"מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ"

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011" – ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. כל קטע הוא חוליה במחרוזת, היוצרת תמונת מצב ישראלית ואוניברסאלית. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

ניקיון

כתב וביים: דוד קנר.

שחקנית: שני רעני.

(בחורה באובססיה של ניקיון. מונולוג פנימי.)

משעמם! אני צריכה לתת את עצמי למישהו, כדי לראות מה זה עושה. לדבר בצ'אט עם אנשים אחרים, כי לבד, בודד, לא מרגישה מסוגלת לכתוב כאן לבד, מול המחשב. חייבת אנשים.

כשאת כותבת צריך פרויקט, צריך משימה, צריך ייעוד, צריך תכלית. אני לא יודעת אם יש לי. אני שורפת. אני שורפת את עצמי מבפנים, אני נשרפת.

אמסטרדם. אח, להיות עוד פעם באמסטרדם. לחיות באמסטרדם.

פריז, כן, פריז, זו עיר בשביל למות בה.

חייבת לכתוב. זה כאילו..., זה אימפולסיבי, כמו זריקה, או כמו שאת גומרת. אני לא יודעת לאן זה הולך. רק הכמות, חשובה, הו, כן, רק הכמות חשובה. מילים נסחפות, רק כדי לתת את עצמי. את ה- נשמה, הנשימה, להמשיך לכתוב. להקליד:

הבחור הזה שבא מהארץ. מה שמו? ארץ ישראל. האדמה. הדם. הגופרית. המורשת.

חוף הים הוא פשוט חוף הים. גם המלחמה, המלחמות בכל מקרה. המלחמה היא הדבר הכי בטוח כאן. כי באף מקום אין סולח. כל כך מפחדת לא להיות מסוגלת לכתוב, שאני אפילו לא לוקחת את הזמן לנשום. מזג אוויר רע.

לכתוב על החלום מהלילה, החלום. הילד אומר לי "אני כבר לא יכול במקום הזה. אני לא יכול. זה באשמתך". הסצנה המשפחתית. לכתוב על הסצנה המשפחתית. בנאלי. בנאלי זה טוב. זה מוֹכָר.

לתת. למי? להחליט לתת למי. להראות מה. נמרה בוערת. איזה שם. זה צודק לקרוא לעצמי נמרה בוערת. יש לי נמרה בוערת בתוך הגוף שלי. היא אוכלת אותי, הקניבלית, מבפנים. מגלה, טורפת. השם שלי אסתר. הוא שאל, אז אמרתי לו, אני אסתר. כן, המלכה. אני מתה בשנת אלפיים וחמש וגם זה כבר לא יהיה.

האמת. כן, האמת. אני חשבתי שהיא נמצאת בתוך המילים. לא מוצאת. הדם שזורם בתוך הורידים שלי. הרגשות האלה שגורמים לי לבכות כשאני רואה את היפה. החיים היומיומיים האלה ואז בעוד זמן מה אני אגיד: החיים האלה גורמים לי לבכות, מעלים לי את הדמעות בעיניים מבלי שאני יכולה לגרום למישהו, לבכות. מה התפקיד שלי? אקטיבית? פאסיבית? עריצה? נדיבה? זה שורף ושום דבר לא קורה, ואז סובלת ומתה. בינוני. לא מעניין.

עדיין אני כאן, כאן ללא אמונה. תן לי משהו לעשן, סיגר. הרבה זמן שלא הרגשתי תשוקה, את האפשרות להדביק את עצמך לגוף. לגוף אחר. להרגיש תשוקה, שמיים.

אני לא מתה. זה הדבר היחיד שאני יכולה לומר על עצמי וגם זה לא נכון. הקלילות הזאת בתוכי ממלאה אותי גם בבוקר שאחרי, האם זה האושר? האושר מלוכלך. יש לו כפות רגליים מוצקות. גם לי. וזה בלי ספק מושך אותי. העיניים הכחולות שראיתי אתמול והאור העמוק והזורח כמו... 

פריז, כן, פריז, זו עיר בשביל למות בה.

עכשיו

כשפנדורה מצליחה סוף סוף להירדם

אחרי שהשדים נסעו עמוק אל תוכה והתפוגגו

מרחף לו פרפר לבן ומלא השראה

מעל רסיסי הזכוכית האדומים

אשר שטו במשך שנים

בתוך המים הטריטוריאליים שלה

ומשרטט באופן מדויק

את הגבולות האדומים

הנקשרים

חוטים חוטים בתוך נפשה.

במרחקי ימים

מוכתם אמנם בלא מעט כתמים

אבל אוהב ומפויס לעולמים

מצפה לה

מי.

(סמדר שרת, שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)

אינאיך הלאה

שיר, כי לא נותר דבר.

לא קסמים בשרוול.

לא אמון.

אז תשיר.

תשיר את מה שהיה.

תשיר את זה שנגעת.

תשיר את זה שלא חשבת.

תשיר את היוהרה.

העיניים שלך היו

גדולות.

העיניים שלך היו

הידיים שלך היו

רחבות.

השפתיים שלך היו.

אז מתוך הכלום,

מתוך המצמוץ העיוור

תשורר.

***

דואר

ראיתי קבצן אחד שעמד יפה בתור בדואר.

עד שלא הסכימו לפרוט לו את הכסף לשטר.

הוא החל לקלל את הדוורית בקללות נוראות.

קללות מטפוריות, קללות מלאות דמיון ורשעות.

רפרפי חבלה.

זה לא עשה עליה רושם.

ואז הוא השליך את השקיק עם עשרות האגורות

שהתנפצו אל חלון תאה של הפקידה.

היא רצתה לקרוא למשטרה, פקיד אחד ריחם עליו

נתן לו 25 שקלים ואמר שזו הפעם האחרונה –

ואז הבטתי בפתק הדואר שהיה בידי

והבנתי שאני במקום הלא נכון.

***

קשה

אני יושב לי במרפסת ומביט החוצה אל השקיעה, ואומר, בשביל זה אני מוכן לעבוד קשה. למען שעות כאלה שאני יושב לי במרפסת, מביט החוצה אל השקיעה ואומר: בשביל זה אני מוכן לעבוד קשה. העניין הוא שאני עובד קשה, ולכן אין לי זמן לשבת במרפסת ולומר שלמען זה שווה לעבוד קשה. אני יכול לעבוד במרפסת, אבל אז זה לא יהיה שווה ואז לא אומר, קשה.

את קורעת ממני את כל המסכות.

אט-אט, במין שיטה שטנית, המסכות נופלות,

מתמסמסות

ופני שטופי דם, ללא עור, מין גוש בשר חסר צורה

הולך ומתעצב ולובש מבע אחר –

שונה, חי, צבעוני, מצטחק.

אך המוצר ללא מסיכה, בעיצוב חדש –

אני שוב אוגר חרדות ומתרוצץ בשווקים

לחפש מסכה חלופית.

(עריכה: יקיר בן משה)

באיזו קלות אתה מעבד את הרגע ביחס אלי
שדות שחונים לא מניעים נשמה שפעם כבר
הגבילה עצמה ומאז משלימה פערים בפרישת
רצפים וזה לא משחק אלא מצב שיש להבין
כשהאל בצעדיך מתבונן על האדמה המיועדת
שלשונו חיברה.

(דנה בנטוב)

(נתי אורנן יצא לתעד את הפגנת היוצרים בכיכר הבימה בתל-אביב. מוצ"ש, 27.8.2011)

בברכה, נתי אורנן
www.ornanati.com

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

קבלת שבת עם תיאטרון, שירה וספרות.
הביאו את הקטעים שלכם ואפשר שתוכלו להציגם כאן.

הפגישה הבאה של המליאה מתקיימת ביום ו', 09.09.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
15 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

"אורטל חייבת למות!"

"כי אם ככה עושים פרינג' אמיתי, מי צריך בכלל תיאטרון רפרטוארי?"
(ציון בטלש, פורטל תרבות תל אביב - 1909).

בציר קרמניצר נחשף!
אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ, פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת סדרת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש.
אורטל – דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה מתלתליה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: בלה מלכין וירון פרידמן.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

"‏מנחה בשישי" בתיאטרון החדר, יום שישי, 16.9.2011, בשעה 14:00.

40 ש"ח. להזמנות: רן בן עזרא, 052-528-4234 ובתיאטרון החדר.

נו-אקסיט

- מאז 2002 ועדיין מרתקת ומסעירה.

בעקבות מחזהו הקלאסי של ז'אן פול סרטר.

תרגום ועיבוד: אמיר אוריין. בימוי: אבי גיבסון בראל ואמיר אוריין. 

משתתפים: שלי גורל, רותם זיו, אבי גיבסון בר-אל, עמירם שניר.

מוצ"ש, 17.9.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב

רק בהזמנה טלפונית.

טל': 03-5171818.

לקבלת התוכניה ללחוץ כאן. פרטים נוספים ע': נו-אקסיט

אנסמבל קוקייה מציג: "תחושת בטן"

"יצאתי מההצגה עם טיפ טיפה חומר למחשבה ועם רצון מסוים לפרוץ את הגבולות ולשנות ולו גם משהו קטן אצלי בחיים" (תום אדיסמן, פורטל תרבות תל אביב - 1909).

תיאטרון בתנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.
המופע "תחושת בטן" נולד מתוך התבוננותי בתפקידי האישה, שהוטלו עלינו כנשים בחיים, וכמובן התחלתי לשאול שאלות. המופע פותח בתפקיד הטבעי של האישה, הברור מאליו, התפקיד שכל ילדה למדה לשחק בו - אימהות. לאורך המופע אנו מציגות, חוקרות ובודקות נושאים המזוהים עם נשים: לידה, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות ואת הצורך להיות חטובה, משופצת ומושלמת. במופע אנו מגלות שלמות אחרת ויחסים חדשים בין נשים, ומי ייתן שגם בחיים נפגוש אחת את השנייה באהבה ובהרמוניה, כי זה הכוח האמיתי שלנו. (שרון שלומי)
בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. כוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תאורה, תפאורה ותלבושות: סיון יחזקאלי וענת בילו. עריכת סאונד: איתן בהר.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.

ההצגה הבאה: מוצ"ש, 17.9.2011, בשעה 21:00

בתיאטרון יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. כרטיס: 60 ש"ח. להזמנות בתיאטרון: טל', 03-5185563, או בטל': 052-5284234, 054-5335135. לחברי תיאטרון החדר כרטיס מוזל 50 ש"ח. אנא שריינו כרטיסים מראש.

רופאי חלום

שלום, שמי ליאור טדזר מפרויקט רופאי חלום, פרויקט המפעיל ליצנים רפואיים ברחבי הארץ. אנו עורכים כנס בינלאומי ראשון מסוגו בארץ בנושא ליצנות רפואית ורפואה, שייערך במרכז הכנסים במלון מעלה החמישה בתאריכים 23-26 באוקטובר. כל המידע על הכנס מצוי באתרנו: http://dreamdoctorsconvention.org /.

באתר ניתן לבצע הרשמה לכנס, ואף להזמין לינה במקום למעוניינים בכך. אנא צרו עימי קשר בכל שאלה או בקשה.

בברכה, ליאור טדזר, פרויקט רופאי חלום, טל': 08-6282024.

יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה.
עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------

דר פולק פערלייך ריכטונג אונטר גזעלשאפט

-------------- -------------- --------------

שחר גבאי: כל הארץ במה - קריאה דחופה לכולנו

בעוד יומיים תתרחש הפגנת המיליון: המחאה החשובה והמשמעותית ביותר שידענו בארצנו. נכון, לא קל להוציא כמות עצומה כזו של אנשים לרחובות, אך אם נפעל נכון, אני משוכנע שנצליח. אז מה לעשות?

הקריאה הראשונה

היא לכל האמנים והבדרנים, מכל תחום שהוא: צאו מתוך מגדלי השן הסגורים אל הרחובות. אם אתם אכן תומכים במחאה זו וחושבים שהיא מוצדקת (אני יודע כי רובכם המכריע אכן תומך בה), לא תמצאו במה טובה, ראויה ונכונה יותר ביום זה מאשר הרחוב; קחו את נשמת הרחוב והפכו אותה ליצירה שלכם. הציגו בפני העם ובתוכו, שאבו מקרביו, את המוסיקה, השירה, הריקוד, המשחק, המיצג, הצילום, הציור, הפיסול וכל מה שבעווני אני שוכח להזכיר; עזבו את הגלריות המתות, את הבימות המוזיאוניות הדוויות המתכנסות מנוכרות לעצמן בעוד קהלן ממתין מחוצה להן; קחו את המופעים אליו; מלאו את העולם שבחוץ בכל הצלילים והמראות והמחולות שיש ברצונכם לומר, והפכו את הרחובות לפסטיבל ענק שלא נראה עדיין כדוגמתו.

הקריאה השנייה

היא לכל המעסיקים: התיאטראות, בימות המיצג, המוסיקה והמחול, הגלריות, בתי הקפה, המסעדות, הדיסקוטקים, הפאבים, עסקים גדולים וקטנים: סגרו את הדלתות ופתחו אותן ברחובות, על מנת שיבוא יום ותוכלו לפתוח אותן בכבוד. הביאו את האמנות אל נפש ההמונים הצמאים, פתחו את דוכני המזון והשתייה אל מערכות העיכול הרעבות, הוסיפו לצלילים ולמראות ולמחולות את הריחות והטעמים. הקיום שלכם תלוי בצרכנים. להם קשה, וגם לכם. המחאה שייכת לכם ולהם.

הקריאה השלישית

היא לציניקנים, לאדישים, למדחיקים, לחסרי האמונה ולאגואיסטים: ראשית: אל תהיו כאלו.

גם אני ציניקן ואדיש וחסר אמונה ואגואיסט ומדחיק את העובדה שאלו הבעיות שלי, לפעמים. אבל לא במוצ"ש הזה. צאו מזה. אנחנו זקוקים לכם. אתם זקוקים לכם. צאו מן הספות, מן התרדמה על הכורסה מול הטלוויזיה המתה, אל הספסלים החיים של הרחובות; החליפו את הצ'יטוטים מאחורי מסיכות המחשבים בשיחות אמיתיות, פנים אל פנים. הביאו את הילדים, החברים, ההורים, הקשישים. זהו יום העצמאות שלכם. עצמאותנו האמיתית תגיע רק כאשר היא תחלחל אל לבם של כל רובדי קיומינו, אלו החברתיים והכלכליים אשר קבורים כבר שנים מתחת לתלי הריסות מלחמותינו בינינו לבין עצמנו.

כל הארץ במה.

(שחר גבאי – בוגר תיאטרון החדר, מנחה מוסמך ב"שיטת אוריין – המעגל הפתוח")

-------------- -------------- --------------

למאבק - דן פי"ת - תנועת תרבות

מילים, לחן, גיטרות ושירה: דן פי"ת (פועלים יוצרים תרבות). הפקה מוזיקלית וכלי הקשה: איתי אלתר. גיטרה בס: אדיר בן עזרא. צילום: תומר חיים, אורן מנשה. בימוי ועריכה: אורן מנשה.

(העברה: אסף אופק, תנועת תרבות - גרעיני אמנויות)

-------------- -------------- --------------

בדרך למיליון 3.09.2011

(אין תיאורים זמינים. העברה: עידו גרינגרד)

-------------- -------------- --------------

וינסטון סמית: "בסופו של יום" - ציטוט

"בסופו של יום משפחה ללא קורת גג היא משפחה ללא קורת גג, וילד רעב הוא ילד רעב, וזה לא משנה אם הוא מדבר ערבית, עברית, אמהרית או רוסית. בסופו של יום, לרעב ולהשפלה, בדיוק כמו להון, אין מולדת ואין שפה.... אנחנו אומרים: הגיע הזמן לדבר על שלום ועל צדק גם יחד! היום, יותר מאי פעם, ברור לכולם, שכדי להפסיק את הדיבור על צדק, הממשלה הזו עלולה לצאת לעוד מלחמה. כי במלחמה כמו במלחמה, התותחים רועמים והאוהלים מתקפלים. תהיה מלחמה או לא תהיה מלחמה - אני לא בטוח. אבל דבר אחד אני יכול להבטיח: אנחנו נמשיך להיאבק יחד - ערבים ויהודים - למען צדק, למען שלום, למען שוויון, למען עתיד טוב יותר, למען עתיד צודק יותר לשני העמים". (רג'א זעתרי, חיפה)

(העברה: וינסטון סמית)

 -------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------

גרפיטי

שרה - ממש מכה
(יואל אלבלח)

-------------- -------------- --------------