מונולוג אנפאזה – המשך

חוּלִי אָרֶץ זֶה הַמָּחוֹל שֶׁלְּךָ אֱלֹהִים

מְזִיזִים בִּשְׁבִילְךָ אֶת הַזַּיִן הַנִּמּוֹל כְּמוֹ לוּלָב

לְמַעְלָה לְמַטָּה לַצְּדָדִים וְקָדִימָה

רוֹשְׁמִים וִדּוּי בָּאֲוִיר בִּשְׁבִילְךָ:

מַחְשָׁבוֹת צוּרוֹת

חֻקֵּי הַיְקוּם שָׁמַיִם וָאָרֶץ

חֻקֵּי אָדָם לֵדָה וּמָוֶת.

בּוֹא תִּרְאֶה אוֹתִי,

אֲנִי רוֹצֶה לְהַרְאוֹת לְךָ אֱלֹהַי שֶׁלִּי

אֶת יְצִיר כַּפֶּיךָ, יֵשׁ לִי בֶּטֶן יֵשׁ לִי עַכּוּז וְגַב

נַאי לוֹבֵשׁ מִכְנָסַיִם וּבְתוֹכָם יֵשׁ לִי מַשֶּׁהוּ רַךְ וְחַם

גַּע בִּי גַּע בִּי

  דָּפַקְתִּי חָזָק מַהֲלֻמּוֹת בַּעֲקֵבַי עַל הָאֲדָמָה

עַד שֶׁיָּכֹלְתִּי לְשַׁלְשֵׁל אֶצְבְּעוֹת רַגְלַי לְמַעֲמַקֵּי הַכַּדּוּר שֶׁלְּךָ,

עַד שֶׁנָּגַעְתִּי בַּלַּבָּה הָרוֹתַחַת שָׁם

בַּחֹשֶךְ בַּחֹשֶךְ.

  בָּרַחְתִּי, סָטִיתִי מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר

הָיִיתִי הַפַּרְפַּר הָאָדֹם וְהַכֶּתֶם הַצָּהֹב בִּקְצֵה סַרְגֵּל חַי,

טוּר כּוֹבָעִים, טוּר כְּתֵפַיִם וּמִכְנָסַיִם שְׁחוֹרִים.

שִׁגְעוֹן הַסֵּדֶר לֹא תָּפַשׂ אוֹתִי לְמַזָּלִי

וְהָלַכְתִּי הַרְחֵק הַרְחֵק

  לָבַשְׁתִּי שִׂמְלַת קְטִיפָה אַרְגָּמָן שֶׁהִמְתִּינָה לִי

לְמַרְגְּלוֹת הַר.

עַכְשָׁו אֲנִי נַאי וְנַאי מוּכָן לְשַׂחֵק אִתְּךָ בְּכַדּוּר

תְּפֹשׂ אוֹתִי אֱלֹהִים, אֲנִי כַּדּוּר שֶׁמִּישֶׁהוּ הִשְׁלִיךְ אֵלֶיךָ

וּבְתוֹכוֹ מְפַרְפֵּר לִבִּי.

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)